ע"פ 992/03 מדינת ישראל נ. יצחק סוגאקר

השופטת ד' דורנר :

יצחק סוגקאר (להלן: המערער) הואשם בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשידול לחבלה בכוונה מחמירה. לפי כתב-האישום שידל הוא אחד, נסים קלמליקר, לפגוע – תמורת 5,000 ש"ח – במתחרהו פגיעה חמורה, שתשתק אותו למשך חודשים ותגרום לו לתחושה רעה עקב איבוד פרנסתו. קרמליקר פנה לשניים – קובי כהן ולליאור פזרקר – ושידל אותם לפגוע כאמור לעיל במתלונן ואף הציע להם לבצע פגיעה זו על-ידי שפיכת חומצה עליו. בכתב-האישום נטען, כי בתאריך 13.9.00 הגיעו השניים, מצוידים בבקבוק חומצה שמסר להם קרמליקר, אל מקום עסקו של המתלונן, אלא שזה הבחין בהם ונמלט. במשפטיהם, לאחר שהוגשו כתבי-אישום נפרדים, נמצא קרמליקר אשם בשידול וכהן ופזרקר נמצאו אשמים בניסיון לגרימת חבלה חמורה. על קרמליקר נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על-תנאי, על כהן 24 חודשי מאסר בפועל ועל פזרקר 18 חודשי מאסר בפועל.

במשפטו הכחיש המערער את המעשה המיוחס לו. בית-המשפט המחוזי (השופטת שרה דברת) דחה עדותו כבלתי-מהימנה, לא האמין גם לשותפיו לעבירה שהובאו כעדים, וקבע את ממצאיו על יסוד הודעות שמסרו במשטרה ודברים שנאמרו ושהוקלטו. על-יסוד ראיות אלה מצא בית-המשפט, כי המערער שידל את קרמליקר לפגוע במתחרהו, כי הלה פנה לכהן ופזרקר וכי הללו אכן ניסו לחבול במתלונן כאמור בכתב האישום. אלא שבית-המשפט המחוזי קבע, כי הוכח בעליל שניסיון החבלה לא נעשה בתאריך 13.9.00, וקיבל את טענת הסניגור כי התאריך היה חיוני לפרשת ההגנה וכי המדינה לא ביקשה לתקן את כתב האישום בעניין זה. משכך, משלא הוכח כי בפועל ניסיון הפגיעה נעשה במועד שצוין בכתב-האישום, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער בניסיון לשידול בלבד וגזר עליו מאסר לתקופה של שנתיים וחצי, מתוכם 18 חודשים בפועל והיתרה על-תנאי.

על פסק-דין זה ערערו שני הצדדים.

המערער טען, כי משלא האמין בית-המשפט לעדויות השותפים, לא יכול היה לקבוע ממצאים על-פיהן, ולוּ לצורך חיזוק דברים שנכללו בדבריהם בבית-המשפט. ואילו להודעותיהם בבית-המשפט, הטעונות חיזוק, לא נמצא חיזוק, שכאמור עוגן בעיקרו בדברים שמסרו בעדויותיהם. הסניגור חזר וטען, שמשלא הוכח כי ניסיון החבלה נעשה ביום הנקוב בכתב-האישום, לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה של שידול ואף ספק אם ראוי היה להרשיעו בניסיון לשידול. לחלופין טען הסניגור, כי משאת הפגיעות בחומצה יזם קרמליקר, הרי לא מתקיים במערער הניסיון לשידול לגרימת חבלה בכוונה מחמירה.

המדינה, מצדה, טענה ראשית כי עבירת השידול בוצעה במלואה משקרמליקר הוכיח בהתנהגותו – בכך שפנה לפזרקר וכהן – כי שודל, וכי על-כל-פנים, מועד ניסיון החבלה אינו רלוואנטי להרשעה, שכן המועד אינו מיסודות העבירה ואין בציון השגוי של מועד זה כדי להביא לזיכוי מעבירה, שביצועה במועד אחר הוכח.

הן המערער והן המדינה מערערים גם על גזר-הדין. המערער טוען כי העונש שהוטל עליו חמור מדי ואילו המדינה טוענת, כי העונש קל מהעונש שהוטל על קרמליקר – המשודל – ואינו יכול לעמוד.

יש לדחות את ערעורו של המערער.

ממצאי בית-המשפט המחוזי מעוגנים היטב בראיות שבאו בפניו, המורכבות כאמור מראיות שהתקבלו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, תשל"א-1971 ומעדויות המעורבים בפרשה, שמהן שלף בית-המשפט קטעי עדות, שתמכו בהודעות במשטרה. בכך שהעדים לא היו מהימנים אין כדי לשלול הסתמכות על דברים הנתמכים בראיות מהימנות.

אלא שהכרעת-הדין, כפי שהיא, אינה מובנת לנו. בפתח הדברים נאמר, כי פשוט בעינינו כי במקום שקיים שרשור של משדלים קמה עבירת השידול ואין השידול נשאר בגדר ניסיון, גם אם בסופה של הדרך לא עלה בידי המשודלים לבצע את העבירה עד תומה, אלא שמעשה המשודלים נשאר בגדר ניסיון.

במקרה שלפנינו, ברי כי קרמניקר קיבל על עצמו את המשימה הפלילית ובכך בוצעה עבירה של שידול. על-פי ממצאי בית-המשפט המחוזי, גם השידול שביצע קרמליקר עלה יפה, שכן כהן ופזרקר פעלו על-פיו. אין צריך לומר שמועד פעולתם אינו מיסודות עבירת השידול המיוחסת למערער.

אנו מקבלים איפוא את ערעור המדינה ומרשיעים את המערער בעבירה של שידול.

אשר לטענה, הנוגעת לכוונתו הפלילית של המערער, הרי הגם שהוא לא העלה בדעתו שימוש בחומצה דווקא, הכוונה הפלילית הוכחה בדבריו לקרמליקר, בגדרם ביקש הוא לפגוע במתלונן, כך שבמשך חודשיים לא יהיה מסוגל לעבוד.

אף העונש שנגזר על המערער, מחצית עונש המאסר שנגזר על קרמליקר, אינו יכול לעמוד.

העבריין העיקרי בפרשיה היה המערער, הוא שהניע את קרמליקר ואך מזל הוא, שלא עלה בידי כהן פזרקר לבצע את זממם, שהרי לו היו מצליחים, הייתה כל החבורה ובראשה המערער צפויה לעונש חמור במידה רבה מהעונשים שנגזרו.

כאמור, על קרמליקר נגזרו 30 חודשי מאסר ועל המערער יש להטיל עונש חמור יותר. בהתחשבנו בנסיבותיו המשפחתיות והאישיות ובעברו, שאינו כולל הרשעה באלימות, החלטנו להעמיד את עונשו על ארבע שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, כפי שקבע אותו בית-המשפט המחוזי.

המערער יתייצב לריצוי עונשו בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בתאריך 1.9.03, עד לשעה 12:00. תנאי השחרור יישארו בעינם.