ע"פ 9933/03 אלון קורן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצוען של מספר עבירות מין בקטינה, ילידת חודש ינואר 1993. נטען, כי המעשים בוצעו בתאריך 14.2.02, כאשר המערער שימש נהג בחברת משלוחים. בשעת ערב יצאה הקטינה מבית הוריה כדי ללוות את חברתה, כשלפתע קרא לה המערער ואמר לה כי יש ילד פצוע בגינה סמוכה. הקטינה ניגשה לראות במה מדובר, ואז אחז בה המערער וגרר אותה בכוח לגינה הנמצאת מאחורי הבניין. הוא הורה לקטינה לפשוט את בגדיה התחתונים, ואחר כך השכיב אותה על הקרקע, החדיר את אבר מינה לפיה, ואחר כך גם לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה, תוך שהוא גורם לה פצעי קרע באיברי המין וכן דימומים תת-עוריים ושריטות בכל חלקי גופה. לאחר שביצע המערער את זממו, הוא נטל מהקטינה טלפון שהיה ברשותה, והורה לה להישאר במקום ולא לזוז במשך מספר דקות.

2.במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, לא היתה שנויה במחלוקת העובדה שהקטינה הותקפה ונאנסה, אולם המערער הכחיש כי היה מבצעם של המעשים. גרסה זו של המערער נדחתה על ידי בית משפט קמא, שביסס את הכרעת-דינו בעיקר על אלה: על מכנסיה של הקטינה ותחתוניה נמצאו כתמי זרע, ובדיקת דנ"א העלתה שהם נושאים את הפרופיל הגנטי של המערער; בביתו של המערער נמצא מכשיר הטלפון שגנב מהקטינה; ולבסוף, שקריו של המערער.

בעקבות ההרשעה, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, נגזר למערער עונשו: 18 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וכן הופעל, במצטבר, מאסר על-תנאי בן 18 חודשים שעמד נגדו.

3.בערעור שבפנינו, שמלכתחילה הופנה גם כנגד ההרשעה אולם בהמשך צומצם לגזר הדין, נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער מעבר לנדרש, ותוך חריגה ממדיניות הענישה הנוהגת. כן נטען, כי לא ניתנה הדעת לנסיבות חייו הקשות של המערער, לגילו הצעיר, להודאתו ולחרטתו, לטיפול בו החל כדי להירפא מסטייתו, וכן לצורך להותיר לו פתח לשיקום.

4.כליאתו של אדם בכלל, ואדם צעיר בפרט, כרוכה בה התלבטות קשה של בית המשפט, והדברים נכונים ביתר שאת מקום שמדובר במאסר כה ממושך, כרבע מתוחלת חייו של בן-תמותה. אולם, לעיתים אין מנוס מעשיית שימוש בכלי ענישה קיצוני זה, כאשר הנאשם מוכיח במעשיו שהוא סיגל לעצמו נורמות עברייניות, בחר בחיי פשע כדרך חיים, וחשוב מכל, שהוא איבד צלם אנוש. נאשם מסוג זה מסוכן לחברה, ומסוכן הוא שבעתיים לקטינים וחסרי ישע שבתוכה.

המערער החל את דרכו הפלילית בשנת 1995, ואז "הסתפק" בעבירות רכוש (שוד, גניבה והונאה בכרטיס חיוב), אולם גם מקומן של עבירות האלימות לא נפקד. בגין כל אלה הוא נדון בשנת 1997 למאסר על-תנאי, והוא חויב לבצע שירות לתועלת הציבור. נראה כי המערער לא למד דבר מאותה התנסות ראשונה בהליכים פליליים, הואיל וכבר בחודש פברואר 1998, ובעודו בתקופת מבחן, הוא שב לבצע עבירות, ואף ניכרה הסלמה במעשיו. הפעם הוא ביצע מעשים מגונים בגופה של בחורה עיוורת , ובעקבות כך נדון, בין היתר, לשנתיים וחצי מאסר ו-19 חודשים מאסר על-תנאי. ושוב, לא חלף זמן רב מאז שוחרר המערער מהכלא עד ששב ונכשל, והפעם במעשים נפשעים שאין גבול לשפלותם ולשאט הנפש שהם מעוררים. הוא בחר לו ילדה תמימה, שהאמינה לו והלכה בעקבותיו כדי לסייע ל"פצוע". עד מהרה מצאה ילדה זו את עצמה קורבן לתקיפה אכזרית, אשר מוראותיה ילוו אותה עוד שנים רבות, וקרוב לוודאי עד אחרון ימיה. לנסיבות מסוג זה נועד העונש המרבי שקצב המחוקק לצידן של העבירות בהן הורשע המערער, וממנו יש לסגת רק לנוכח נסיבות חריגות, וכאלו לא מצאנו בערעור שבפנינו.

אשר על כן, דינו של הערעור להידחות, וכך אנו עושים.