ע"פ 9981/08 דוד חמו נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בתום שמיעתן של ראיות, החליט בית המשפט המחוזי בנצרת ( כבוד השופט עאטף עיילבוני ), להרשיע את המערער במספר עבירות: חבלה בכוונה מחמירה, התפרצות למקום מגורים בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין – עבירות לפי סעיפים 329(א)(1)+(2), 405+406+408, ו-186 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בכתב-האישום שעמד בבסיס ההרשעה נטען, כי בלבו של המערער התעורר חשד שאחד – רועי דמרי (להלן: דמרי) מקיים קשרים עם אשתו. בתאריך 14.9.07, בשעת בוקר מוקדמת (04:30), פרץ המערער לדירתו של דמרי לאחר ששבר את תריס החלון שליד דלת הכניסה לדירה. אותה שעה היה המערער אוחז בסכין, ועמה דקר את דמרי באזור עכוזו. בעקבות כך התפתח מאבק בין השניים, ובמהלכו הוסיף המערער ודקר את יריבו חמש דקירות – ביד ובשתי רגליו.

2.

בהליכים שהתקיימו בפני בית המשפט המחוזי, לא היתה מחלוקת על כך שאדם חדר לביתו של דמרי ופצע אותו עם סכין, אולם, המערער הכחיש כי היה מבצעה של התקיפה, ואף טען כי בעת האירוע שהה במקום אחר - בביתו, ובחברתה של מי שהיתה אז אשתו. נוכח קו ההגנה בו נקט המערער, עסקה הכרעת הדין, ברובה, בשאלת זהותו של התוקף, ובעניין זה לא סייע דמרי לבית המשפט במלאכתו, הואיל וחזר בו מדברים שנרשמו במהלך החקירה במשטרה, ובעדותו בבית המשפט אף טרח להדגיש " בוודאות של מיליון אחוז " (עמ' 33 לפרוטוקול) כי לא המערער תקף אותו. נוכח אמרותיו המשתנות של דמרי בסוגיית הזיהוי, קבע השופט המלומד כי " לא ניתן לקבוע בצורה נחרצת... כי העד דמרי אכן ראה את הנאשם וזיהה אותו באופן החלטי

וברור כדוקר אשר תקף אותו ביום האירוע..." (ראו הכרעת הדין, בעמ' 104). חרף זאת, הוחלט בסופו של יום להרשיע את המערער, הואיל ובחיפוש שנערך בביתו נמצאו על נעל השייכת לו, שלושה כתמי דם קטנים שבדיקת מעבדה העלתה כי הם נושאים את הפרופיל הגנטי של דמרי. בנוסף, זקף בית המשפט המחוזי לחובת המערער את שתיקתו החלקית במשטרה, סירובו להתעמת עם ממצאי החקירה, ואי-זימונה של אשתו-לשעבר לעדות במטרה לתמוך בטענת האליבי שלו.

בעקבות הרשעתו נדון המערער לארבע שנות מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי, והופעל מאסר על תנאי בן 18 חודשים שעמד נגדו, חלקו במצטבר וחלקו בחופף, כך שתקופת המאסר הכוללת בה אמור המערער לשאת עומדת על ארבע וחצי שנים. כמו כן, חויב המערער לפצות את דמרי בסכום של 8000 ש"ח.

3.

בהליך שבפנינו השאלה המרכזית לה נדרש בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו – שאלת זהותו של התוקף – שוב אינה שנויה במחלוקת. המערער אינו מכחיש עוד כי הוא היה זה שנכנס לביתו של דמרי ותקף אותו עם סכין. אולם, להשקפתו במעשיו לא מתקיימים יסודותיה של העבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, והאכסניה היאה להם היא פציעה בנסיבות מחמירות, מכח השילוב שבין סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין. לחלופין, משיג המערער בפנינו על חומרת העונש.

לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעונו של בא-כוח המלומד של המערער, עו"ד אלקנה לייסט, לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מן ההרשעה.

4.

סעיף 329(א) לחוק העונשין עוסק בכוונה "להטיל באדם נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה...". "חבלה חמורה" הוגדרה בסעיף 34כ"ד לחוק כ"חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים". "חבלה מסוכנת" מוגדרת כחבלה שיש בה סכנת נפשות. מאידך, הפציעה בה עוסק 334 לחוק העונשין מוגדרת כ-" חתך או דקירה המבתרים או בוקעים כל קרום חיצוני של הגוף, ולענין זה קרום חיצוני הוא כל קרום שאפשר לנגוע בו בלי לבתר או

לבקוע כל קרום ".

בבדיקתו של דמרי בבית החולים אובחנו אלה: פצע של כ- 3 ס"מ ביד ימין; פצע שטחי בשליש תחתון של ירך ימין ואספקט קדמי; פצע בגודל 1 על 1

ס"מ באזור עכוז שמאל; שני פצעים בשליש אמצעי ירך שמאל, בגודל כ- 2 ס"מ ; פצע בגודל של 7 ס"מ בשליש אמצעי אספקט פנימי של שוק שמאל; וקרע חלקי של השריר (ראו ת/15 ות/16).

קרע בשריר שחייב הטריה ותפירה בבית חולים, בודאי שאינם "פצע", ודווקא ההגדרה של "חבלה חמורה" יאה לו. יתרה מכך, קיומה של חבלה חמורה בוודאי שעשויה להקל על התביעה בדרכה להוכיח עבירה לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, אולם גם זאת יש להדגיש, כי לגדרו של סעיף זה נכנס גם מי " שמנסה

שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר" (ראו סעיף 329(א)(2) לחוק).

בנסיבות אלו השאלה הטעונה הכרעה בעניינו של המערער היא אפוא אם התקיים בו יסוד "הכוונה" הנזכר בסעיף 329. לעניין זה נקלעה לידי המערער הזדמנות להסביר במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי מה התכוון לעשות כאשר פרץ לביתו של דמרי ותקף אותו תוך שהוא אוחז בסכין. אולם, מטעמיו בחר המערער להכחיש כליל את מעורבותו בתקיפה, ולפיכך כל שנותר לעשות כדי לעמוד על היסוד הנפשי שליווה את מעשיו, הוא לבדוק את האירועים עצמם, ואלה תומכים בהשקפת המשיבה. כאמור, הגיע המערער לדירה מזוין בסכין, והוא דקר ושב ודקר את דמרי, ובסך הכל שש פעמים. מי שכך נוהג מלמד על עצמו כי כוונתו היתה מרחיקת לכך, ואפשר שהיה מצליח להגשימה לולא התנגדותו של קורבנו.

אנו סבורים כי נוכח כל אלה, הרשעת המערער בדין יסודה, ועל כן דינו של הערעור כנגד הכרעת הדין, להדחות.

5.

באשר לערעור כנגד העונש – נדמה כי חומרת מעשיו של המערער גלויה על פניה, אולם הדברים מקבלים משנה חומרה נוכח עברו הפלילי. למערער עשרות הרשעות קודמות במגוון של עבירות – רכוש, סמים ואלימות, ולא אחת נמצא נושא סכין שלא כדין. בעניינו נוסו דרכי ענישה שונות, והוא אף נדון, מספר פעמים, למאסר ממש. אולם, נראה כי המערער מתקשה לשנות את אורחותיו, ואם נדרשה לכך ראייה נוספת, היא מצויה בעובדה שאת העבירות הנוכחיות ביצע כאשר מאסר על-תנאי משמעותי מרחף מעל לראשו.

בנסיבות אלו, לא ראינו מקום להקל בעונש, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.