ע"פ 9994/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

המערער הנו קטין, יליד חודש יוני 1990. במהלך החודשים ינואר עד מאי 2004, שהה המערער באזור שאינו בנוי בעיר מגוריו, ועמו היו מספר קטינים – א'נ', יליד חודש אוגוסט 1992, ר'ז', יליד חודש ספטמבר 1996, וע'ע', יליד חודש ינואר 1996. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי המערער הורה לע'ע' למצוץ את איבר מינו, ומשסרב אילצו לעשות זאת ובהמשך הוא מצץ את איבר מינו של קורבנו. לאחר זאת הורה המערער לע'ע' למצוץ את איבר מינו של א'נ', ומששני אלה סרבו לבצע את האקט המיני, מצץ המערער את איבר מינו של א'נ'. משהגיע למקום נ'א', יליד חודש אפריל 1993, דרש ממנו המערער למצוץ את איבר מינו כתנאי לקבלתו לחבורה. משסרב נ'א' לעשות זאת, אחז בו המערער וניסה לכפות עליו את המעשה עד שנ'א' הצליח לחמוק מידיו. אולם, המערער לא הרפה מקורבנו, אחז בו מאחור, הפשיל את מכנסיו, אחז באיבר מינו, ועם איבר מינו-שלו (של המערער) הוא נגע בפי הטבעת של נ'א'. מעשה דומה ביצע המערער בר'ז' וניסה לבצע בא'נ'.

2.

המערער הודה בכל העובדות האמורות, ובעקבות כך נקבע כי ביצע עבירות של מעשה סדום ומעשים מגונים, עבירות לפי סעיפים 347(ב) ו-348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) + 345(א)(1). לאחר שלבית המשפט הוגשו תסקירי מבחן כמצוות הדין, הוחלט להרשיע את המערער, ובהמשך נגזר לו 18 חודשי שהייה במעון נעול, 18 חודשים מאסר על-תנאי, פיקוח מבחן למשך 12 חודשים, והוא חויב לפצות כל אחד מהמתלוננים בסכום של 5000 ש"ח.

3.

בערעור שבפנינו מלין המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו. באשר להרשעה, הטענה המרכזית היתה כי בית המשפט שגה כאשר העדיף את שיקולי הגמול וההרתעה, על אף שמדובר בקטין אשר חובת שיקומו קודמת לכל. באשר לעונש נטען, כי החזקתו של המערער במעון נעול, תסכל את סיכויי השיקום וכתוצאה מכך יצא הציבור ניזוק.

4.

ההכרעה בערעור זה הציבה בפנינו במלוא חומרתו את הקונפליקט הכרוך בענישתם של קטינים – הצורך לתת מענה לסבלו של הקורבן והנזק שנגרם לו, מחד, מול החובה לסייע בידי העבריין הקטין לעלות על דרך המלך גם אם חטא בקשה שבעבירות, מאידך.

מאז בוצעו העבירות נושא הערעור חלפו למעלה משלוש שנים, וכאשר הן החלו טרם מלאו למערער 14 שנים. מאז התרחש בו שינוי לא מבוטל – הוא מתמיד בלימודיו והישגיו טובים; התנהגותו היא ללא רבב; הוא משתתף בתוכניות טיפוליות לעברייני מין, ומקיים קשר שוטף עם שירות המבחן; ניכרת בו הפנמה של חומרת המעשים אותם ביצע, והכרה בסבלם של הקורבנות. מנגד, ניצבת לנגד עינינו דמותם של הקורבנות – ילדים שבעת האירוע היו בני 6 עד 13 שנים בלבד, שככל הנראה מעשיו השפלים של המערער שינו את חייהם מן הקצה אל הקצה, והם רק בראשית דרכם.

הנה כי כן, מול הצורך לסייע בידי המערער לסגל לעצמו דרכי התנהגות נורמטיביות, ניצבה החובה ממנה בית המשפט אינו יכול להתנער - לתת מענה הולם להשלכות הקשות שהיו כרוכות בעבירות על הקורבנות, ולצורך לשגר מסר מרתיע לרבים במטרה להגן על תינוקות של בית רבן שלא חטאו.

כל אלה היו לנגד עיניה של הערכאה הראשונה, ולא נסתיר את דעתנו כי התוצאה אליה הגיעה הנה ראויה ומאוזנת. עם זאת, נוכח ההתקדמות הנמשכת של המערער במישור הטיפולי כפי שמצאה ביטוי בתסקיר המשלים ודבריה של קצינת המבחן, החלטנו לעשות צעד נוסף לקראתו, ואת תקופת שהייתו במעון נעול אנו מעמידים על 12 חודשים, שתחילת מניינם ביום כ' באלול התשס"ז (3.9.07). יתר חלקי גזר-דינו של בית המשפט המחוזי – יעמדו בעינם.

שרות המבחן ידווח לבית המשפט על השמתו של המערער במעון נעול, תוך 7 ימים מיום ביצוע הצו.