ע"פ 9998/05 ולדיסלב קולסנוב נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ברלינר:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט ו' מרוז) מיום 27.9.05 בו הורשע המערער לאחר שמיעת ראיות בעבירה של ניסיון לביצוע שוד עבירה על סעיף 403 סיפא לחוק העונשין תשל"ז- 1977, ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות וכן מאסר על תנאי וקנס. כמו כן חויב המערער לפצות את המתלונן בסך 5,000 ש"ח.

עיקרי העובדות:

המתלונן בתיק זה הוא פועל מסין. על פי הנטען בכתב האישום בתאריך 20.12.02 רכב המתלונן על אופניים על יד המרכז המסחרי בשכונה י"ב באשדוד. המערער ביחד עם אחר שהיה איתו עצרו את המתלונן. המערער אמר למתלונן "עצור משטרה", לאחר מכן החל המערער לחפש בכיסיו של המתלונן כסף, כאשר השותף הוריד את ראשו של המתלונן כלפי מטה. המתלונן ניסה למנוע מהמערער לגנוב את כספו והחזיק בכיסו. בעוד המערער עושה מאמצים להגיע אל הכיס, חבט השותף באגרופיו בפניו של המתלונן וחנק אותו. במקום עבר נוסע ברכב שהבחין בנעשה וצעק לעבר המערער ושותפו שיעזבו את המתלונן ובנוסף הזמין משטרה. רק אז הרפו השניים מהמתלונן.

כיוון שהגניבה לא הושלמה, יוחסה למערער עבירה של ניסיון שוד. המערער נעצר במקום על ידי שוטר. השותף לא נתפס.

פסק הדין של בית משפט קמא:

את הרשעתו של המערער ביסס בית משפט קמא על שלושה נדבכים עיקריים: א. תלונתו של המתלונן, שהיתה אמינה; ב. עדותו של עד הראיה (אותו נוסע ברכב) שלכל הדעות אין לו כל מעורבות בפרשה; ג. השינויים שעברה גרסת המערער למן אמירה ראשונית כי לא היה במקום ועד לגרסה מאוחרת לפיה ניסה להפריד בין התוקף האחר לבין המתלונן - הא ותו לא.

טענות המערער:

בא כוח המערער תוקף כל אחד מהנדבכים הללו.

באשר לגרסת המתלונן: אליבא דהסנגור המתלונן לא ראה ממש את פעולותיו של המערער ומרבית טענותיו הופנו לאותו שותף שכאמור לא נתפס. באשר לעד הראיה הטענה היא כי נתוני הדרך והראות, לא אפשרו לו לראות היטב את מה שקרה. הוא ראה שלושה אנשים מתקוטטים ואכן זהו הרושם הכללי שנוצר. בפועל ראה את המערער מנסה להפריד בין המתלונן לבין השותף. באשר להתפתחות בגרסת המערער- בית משפט קמא פירש לא נכון את אמרותיו של המערער.

דיון:

לא מצאנו ממש בערעור זה. עיון בחומר מצביע על כך שכל אחד משלושת הנדבכים מבוסס כדבעי. באשר לעדותו של המתלונן- המתלונן ייחס למערער חלק ממשי ומוגדר באירוע. המערער הוא שפנה אליו הראה לו תעודה כלשהי ואמר שהוא מהמשטרה. הגם שמדובר במתלונן שאינו דובר את השפה העברית, את המילה משטרה ידע ואף אמר אותה. משנתן בית המשפט אמון במתלונן אין סיבה לפקפק בתיאור זה. המתלונן גם טען כי המערער היה זה ששלח ידו לכיסו במטרה למצוא כסף כאשר שותפו תוקף באותו זמן את המתלונן ומאפשר את החיפוש. בא כוח המערער הרחיב את הדיבור על כך שאין קשר בין המערער ובין אותו שותף (סאשה), ההיכרות ביניהם היתה אקראית, איתרע מזלו של המערער שניתקל באותו יום בסאשה והלך עימו כברת דרך. מהראיות עולה כי גם אם לא היתה חברות קרובה בין השניים היתה ביניהם היכרות כלשהי והמערער ידע היטב במי מדובר ויכול היה גם להגיע אליו, שעל כן הטענה לשותפות ביניהם – יש לה על מה שתסמוך. באשר לעדותו של עד הראיה - עד זה מסר דברים מדויקים. הוא הבחין בשניים מכים את המתלונן, בהבדל מניסיון הפרדה. אין ממש גם בטענתו של המערער באשר לפרשנות השגויה של בית משפט קמא את אמרותיו של המערער. המערער אכן טען כי לא היה במקום ורק לאחר מכן כשנאמר לו שיערך מסדר זיהוי חזר בו מגרסתו, ואף ביקש להשמיד את גרסתו הראשונה.

התוצאה כי אנו דוחים את הערעור לענין ההרשעה.

באשר לעונש - את טיעונו בפנינו פתח הסנגור בכך שהעונש הוא אכן קל בהתחשב בעבירה שבה הורשע המערער. הסנגור פירש ענישה מקילה זו כהיסוס של בית משפט קמא באשר לעצם ההרשעה. לפרשנות זו לא היה מקום. לעומת זאת, כאמת מידה לענישה המתחייבת, יש לדברים משמעות. בית משפט קמא התחשב במערער והלך לקראתו כברת דרך ארוכה בכך שהסתפק בתקופת מאסר שלא תרוצה מאחורי סורג ובריח. עובדים זרים הם פלח אוכלוסיה חלש וטעון הגנה, הענישה חייבת לשקף גם היבט זה, זאת גם לצד חומרתה של העבירה כעומדת בפני עצמה.

לפיכך, אין מקום לעתירתו של הסנגור שהושמעה רק בפנינו לסיום ההליך ללא הרשעה. מתסקיר שירות המבחן עולה כי אין כל נימוק קונקרטי המצדיק הימנעות מהרשעה. המערער מכחיש עד היום את ביצועה של העבירה ולא הביע חרטה. בפני שירות המבחן ביטא חוסר סבלנות ולא רצה אפילו להשמיע את גרסתו. בניגוד לטענתו של הסנגור הוא גם לא מעוניין בשירות בצבא, שעל כן ההרשעה אינו עומדת לו לרועץ בהקשר זה.

התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור הן באשר להרשעה והן באשר לעונש.

ש ו פ ט ת

השופטת ע' ארבל :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת א' חיות :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר.