ער"ם 4247/07עיריית חיפה נ. סביון שורקי

זהו ערעור שהגישה עיריית חיפה על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, אשר הרשיע את המשיב (להלן: שורקי) בעבירות משמעת, וגזר עליו פיטורין לאלתר מעבודתו בעיריית חיפה, תוך תשלום כל זכויותיו הממוניות. במקביל הגיש גם שורקי ערעור על גזר דינו של בית הדין.

1.

שורקי, בן 51, הינו עובד עיריית חיפה (להלן: העירייה) זה כ-30 שנה. את ראשית הדרך עשה כמדריך ספורט, ובמהלך השנים התקדם עד לתפקידו האחרון כמנהל מרכז הנוער "יודפת" (להלן: יודפת ), בו כיהן 15 שנה. מעדויות שנשמעו והוצגו בבית הדין עולה כי שורקי ביצע את תפקידיו במסירות ובנאמנות לאורך כל שנות עבודתו (ראו למשל עדויותיהם של מר משה מזרחי - יושב ראש ארגון העובדים של העירייה, ומר עובדיה רהב - מנהלה הקודם של מחלקת הנוער בעירייה: עמודים 2-5 לפרוטוקול הדיון מיום 14.2.07). במסגרת תפקידו קיבל שורקי בתאריך 18.1.05 צ'ק על סך 7,150 ₪, לצורך חלוקת מלגות עבור חניכים בפרויקט מוזיקלי ביודפת, אותו היה אמור להפקיד בחשבון הבנק של יודפת. במהלך חודש אפריל 2005, וחרף ייעודו של הצ'ק, בחר שורקי להסב את הצ'ק, בחותמו על גבו כמנהל יודפת, למאן דהוא, וקיבל תמורתו כסף מזומן.

2.

בתאריך 16.7.06 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה את שורקי בביצוע עבירה של גניבה בידי עובד ציבור לפי סעיף 390 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין ) ובעבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין. בגזר הדין, שניתן בתאריך 7.12.06, דן בית המשפט את שורקי ל - 4 חודשי מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות, 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים וקנס על סך 7,000 ₪.

3.

בעקבות הרשעתו של שורקי בפלילים, הגישה העירייה תובענה משמעתית לבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (להלן: בית הדין ). בתאריך 14.2.07 הרשיע בית הדין את שורקי בעבירות משמעת לפי סעיפים 9(1), 9(2), 9(3), 9(4) ו- 9(6) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן: חוק המשמעת ). בתאריך 19.4.07 נתן בית הדין את גזר דינו. דעת הרוב הדגישה את חומרת מעשהו של שורקי באומרה:

"כל מעשה שיש בו שליחת יד בכספי ציבור המבוצע בידי עובד ציבור הוא מעשה שפגיעתו בשירות רבה. אולם פגיעה זו קשה שבעתיים כאשר מעשה כזה נעשה בידי מנהל מרכז נוער, אדם אשר אמור להיות דמות מחנכת..." (ראו: ת.מ 57/06 עיריית חיפה נ' שורקי (טרם פורסם, 19.4.07)).

דעת הרוב ביכרה - כך על פי פסק הדין - את האינטרס הציבורי על פני הנסיבות האישיות של שורקי, והטילה עליו אמצעי משמעת של פיטורין לאלתר אגב תשלום מלא של כל זכויותיו הממוניות. בהודעת הבהרה שנשלחה לצדדים בתאריך 7.5.07 מטעם בית המשפט הובהר כי שורקי זכאי לתשלום קצבתו לאלתר. דעת המיעוט סברה כי לאור השירות הנאמן והמסור של שורקי בעירייה, ניתן לראות את המעילה כמעשה אווילי שנעשה מתוך רוח שטות. לפיכך, קבעה דעת המיעוט כי אין מקום להורות על פיטורין, וגזרה על שורקי את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה ; פיטורין על תנאי למשך 3 שנים, כשהתנאי הוא ששורקי לא יעבור בתקופה זו עבירות מהסוג שהורשע בהן ; העברה למשרה אחרת בשירות העירייה ; הפקעת חלק שישי ממשכורתו של הנאשם לתקופה של 6 חודשים.

4.

הערעורים שבפני נסבים על אמצעי המשמעת אותו השית בית הדין על שורקי, כאשר העירייה טוענת לקולת העונש, ושורקי לחומרתו. לדידה של העירייה, היה על בית הדין להטיל על שורקי סנקציות ממוניות בנוסף לפיטורין לאלתר, או לחילופין היה עליו לדחות את זכאותו של שורקי לתשלום מיידי של קצבת הפרישה עד לגיל 67. לטענת העירייה, העונש שנגזר על שורקי אינו מידתי, נוכח חומרת העבירה, שכן עבירת הגניבה בידי עובד ציבור הינה חמורה ביותר, והיא פוגעת אנושות באמון בין העובד למעביד ובתדמית השירות הציבורי, ולפיכך שומה על בתי המשפט להטיל בגינה עונש מרתיע שימנע הישנות של מקרים דומים בעתיד. נסיבות המקרה המיוחדות, מצדיקות אף הן, לעמדת העירייה, החמרה בענישה, נוכח מעמדו הרם של שורקי ותפקידו כאיש חינוך. לדבריה, האמון ביחסי העבודה שנפגע אינו ניתן להערכה, ועל כן אין הוא זכאי לתשלום קצבתו. באשר לסנקציה החלופית שמבקשת העירייה להטיל על שורקי, קרי דחיית הזכאות לתשלום קצבת הפרישה לגיל 67, טוענת העירייה כי אם לא יעשה כן, הרי ששורקי ייהנה מעדיפות על פני עובד אחר הפורש מעבודתו, ובכך ייצא נשכר.

5.

מנגד מערער שורקי אף הוא על גזר הדין שניתן על ידי בית הדין. לדבריו, גזר הדין קובע ענישה "קשה ומוגזמת", נוכח טיב העבירה, נסיבותיה והוותק הרב בשירות העירייה, ומשכך, לטעמו, דווקא דעת המיעוט היא שיצרה את האיזון הנכון בין כל השיקולים הרלבנטיים לעונשו. לטענת שורקי, בית הדין לא נתן משקל ראוי לנסיבות המקרה המיוחדות בעניינו, וביניהן: העובדה כי מדובר במעידה ראשונה וחד פעמית לאחר כ-30 שנות עבודה ; המצוקה הקשה בה היה נתון שעה שביצע את המעשה ; סכום המעילה הנמוך ; השלכות הפיטורין עליו ועל משפחתו במיוחד, נוכח גילו (51), מצבו הבריאותי, הקושי למצוא עבודה אחרת בשלב זה ומצב המשק המצוי בתקופת אבטלה ועוני ; הנזקים הכבדים שספג והעונשים הכבדים שהושתו עליו במישור הפלילי.

דיון

6.

תכלית אמצעי המשמעת המושתים על הנאשם היא כפולה: מניעת פגיעה משמעותית בתפקודו של השירות הציבורי, בתדמיתו ובאמון הציבור בו מחד, והרתעת עובדים אחרים לבל יכשלו במעשים דומים מנגד (ראו למשל: עש"ם 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם 4.3.96) ; עש"ם 10129/01 מדינת ישראל נ' גניש (טרם פורסם 11.3.02) (להלן: עניין גניש )). מידת אמצעי הענישה נגזרת משקלול תכליתם עם הנסיבות המיוחדות לכל מקרה ומקרה. אומרת על כך השופטת פרוקצ'יה:

"מידתיות אמצעי המשמעת הננקטים נגזרת מנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מעוצמת חומרתה של העבירה, וממשקל הנסיבות האישיות לנאשם. בשיקלול הערכים הרלבנטיים, יש להגיע לנקודת איזון עונשית ראויה אשר תשלב בין האינטרס הציבורי ביישום ראוי של נורמות המשמעת בשירות הציבורי, בד בבד עם דאגה לגורלו של הפרט באופן שהענישה תהיה מידתית ותהיה תואמת את מכלול האינטרסים הראויים לאיזון (עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה , פד"י נו(1) 463, 480-1; עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' תמר כתב , פד"י נב(5) 87, 93; עש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' טוביה גרינבוים , תק-על 2003 (1) 632). וכך, יש לחתור למידתיות בענישה המשמעתית אשר תעוצב בהתאם למידותיה של העבירה, למאפייניו הקונקרטיים של המקרה, ולנסיבותיו האישיות של הנאשם (עש"מ 10250/01 מוכתרי נ' נציבות שירות המדינה , תק-על 2002(1) 19; עש"מ 1804/01 מדינת ישראל נ' אסתר אלקריץ , תק-על 2001 (3) 1266; עש"מ 8160/04 מדינת ישראל נ' חיים בן סימון , תק-על 2005(1) 3504). (ער"ם 8372/05 גבריאלוב נ' עיריית תל אביב-יפו (טרם פורסם, 14.3.06) (להלן: עניין גבריאלוב )).

נדרשים אנו, אפוא, לבחינת מכלול האינטרסים הראויים לאיזון.

7.

עבירות שליחת יד בכספי ציבור חמורות הן, ופוגעות במערכת יחסי האמון, המהווה בסיס להתנהלות מערכות עבודה ויחסי עבודה תקינים. מעשה של גניבה מכספי ציבור הוקע בפסיקה פעמים רבות:

"מעשה שיש בו שליחת יד בכספי ציבור המבוצע בידי עובד הציבור, הוא מעשה שפגיעתו בשירות רבה. כבר נאמר לא אחת בפסיקתנו, כי עובד הציבור הוא נאמן הציבור. החומרה במעשים מן הסוג שבו הורשעה המשיבה, אינה נעוצה בהיזק הכספי ואף לא בחסר בממון בקופת המדינה, אלא במעילה באמון הכרוכה במעשים אלה. קשת המעשים הנכללים בעבירות של מעילה באמון היא מגוונת ומבטאת מידות חומרה שונות. היא כוללת עבירות חמורות כגניבה ממעביד, מעשי מרמה או זיוף וכן הפרת אמונים ואף מעשים שאינם פליליים במובהק, אשר היסוד של מעילה באמון הוא היסוד הדומיננטי בהם. בשל עוצמת הפיתוי והקלות בה ניתן להערים על המערכת בכל הנוגע לקבלת טובות הנאה שלא כדין, יש להקפיד על כך שאמצעי המשמעת שיוטלו על עובד שסטה מן השורה יהוו תגובה הולמת ומרתיעה. מידת החומרה של האמצעי המשמעתי ההולם תלויה באופי המעשים האסורים בנסיבות ביצוע המעשים, בהיקפם ובתפקידו של העובד" (עש"ם 1804/01 מדינת ישראל נ' אלקריף (טרם פורסם, 13.9.01) (להלן: עניין אלקריף )).

כאמור, מעשה של שליחת יד בקופה הציבורית מחייב ענישה הולמת ומרתיעה. אכן, רבים המקרים בהם אמצעי המשמעת שבחר בית הדין להטיל על עובדים ששלחו ידם בכספי ציבור היה פיטורין (ראו למשל: עש"ם 592/99 יצחקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.5.99) ;

עניין גניש ;

עניין אלקריף ). הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בעובד שתפקידו ומעמדו בכירים, שכן אז הפגיעה שגרם בעבירה שביצע לתדמיתה ולשמה של המסגרת אליה הוא משתייך חמורה אף יותר (ראו: עש"ם 917/99 מדינת ישראל נ' חמזה , פ"ד נג(3) 77, 83 (1999)).

בענייננו, כאמור, גנב שורקי מכספה על העירייה. לא ניתן להקל ראש בחומרת המעשה, במיוחד בהתחשב בתפקידו החינוכי של שורקי ובמעמדו במערכת, ומשכך חייבה טובת הכלל את פיטוריו. הפיטורים באים הן כדי לשפר את איכות השירות הציבורי ואת תדמיתו, הן במטרה לשדר מסר ברור לעובדים בשירות הציבורי שיהיו מוזהרים בבחינת "יראו וייראו". מקובלת עלי, אפוא, קביעתו של בית הדין באשר לפיטורין לאלתר שהושתו על שורקי.

8.

יחד עם זאת, בשקלול הערכים הרלוונטים והצורך במציאת נקודת איזון עונשית ראויה, על המערכת המשפטית להקפיד על מידתיות העונש, המעוצב גם בהתאם למאפיינים הקונקרטיים של המקרה ולנסיבות האישיות של הנאשם (ראו: דבריה של השופטת פורקצ'יה בעניין גבריאלוב המצוטטים לעיל). בנסיבות המקרה דנן איני מוצאת כל הצדקה להשית על שורקי את הסנקציה הקיצונית ביותר, קרי שלילת זכויותיו הממוניות בנוסף על פיטוריו לאלתר, כפי שמבקשת העירייה, זאת בהתחשב בתמונה הכוללת ובקיומן של נסיבות מקלות בעניינו. ראשית, מדובר במקרה בודד וחד פעמי של סטייה, אומנם קשה, בהתנהגות לאחר שנים רבות של עבודה מסורה לעירייה (ראו: תמ 51/05 עיריית תל אביב-יפו נ' עשרי (טרם פורסם, 15.12.05)). שנית, מבלי להפחית מחומרת המעשה, הסכום שנגנב היה יחסית קטן (ראו: עניין

גבריאלוב ). שלישית, לנוכח גילו ומצבו הבריאותי של שורקי לא נראה כי מציאת עבודה חדשה תתאפשר לו בנקל. רביעית, בהיותו בעל לאישה ואב לילדה, אין ספק כי הפגיעה בהן תהיה קשה מנשוא. יצויין, כי אף באת כוח העירייה לא הצליחה להצביע על פסק דין, ולו אחד, שבו, בנסיבות הדומות לשלנו, שלל בית הדין את זכויותיו הממוניות של העובד בנוסף על פיטוריו.

לאחר ששקלתי ושקללתי את כל הנסיבות והנתונים, ונתתי דעתי לכך שהפיטורין פגעו בשורקי, במעמדו כמו גם בכבודו, איני רואה הצדקה לפגוע במטה לחמו, במיוחד כשמדובר בשנים לעתיד שבהן כושרו לעבודה הולך וקטן, והוא עשוי למצוא עצמו נתון לחסדו של העתיד הנעלם כמו גם לחסדם של אחרים. לא מצאתי שיש לפגוע בזכויותיו הממוניות של שורקי, ולשלול ממנו את קצבתו.

לאור האמור אני דוחה את שני הערעורים. גזר הדין של בית הדין יוותר על כנו.