עש"ם 1404/04 שלומית עובד נ. נציבות שירות המדינה

בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים (מ"מ אב בית הדין נ' אדן-ביוביץ , א' שפסקי וח' איובי ) ביטל את התובענה שהוגשה כנגד המערערת. בעקבות הביטול הגישה המערערת בקשה לפסיקת הוצאות הגנה לפי סעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן – חוק המשמעת ). בית הדין למשמעת דחה את הבקשה ועל החלטתו זו, וכן על שתי החלטות נוספות, הוגש הערעור שבפניי.

המערערת הועסקה בהנהלת בתי המשפט כמזכירה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו. ביום 7.6.01 הוגשה תובענה כנגד המערערת לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. בתובענה נטען כי המערערת סירבה למלא את הוראות הממונים עליה בנוגע להתייצבות לעבודה בימי שני אחר הצהריים במקום בימי שני בבוקר ובכך התנהגה באופן שאינו הולם עובד מדינה ועברה על סעיפים 17(1), 17(2) ו- 17(3) לחוק המשמעת. לאחר שהובאו ראיות הצדדים, אך בטרם הוגשו הסיכומים, הועלתה על ידי המערערת טענה של פגם בכתב התובענה. המערערת טענה כי הקובלנה שהוגשה נגדה הוגשה בחוסר סמכות ועל כן היא בטלה וכך גם התובענה שהוגשה על יסוד הקובלנה. בית הדין קיבל את טענת המערערת וביטל את התובענה. כמו כן קבע בית הדין כי בנסיבות הענין חלה התיישנות על עבירות המשמעת נשוא התובענה. כאמור, לאחר ביטול התובענה, הגישה המערערת לבית הדין בקשה לפסיקת הוצאות הגנה אך בית הדין דחה בקשה זו.

ערעור זה מופנה כנגד 3 החלטות של בית הדין. ההחלטה הראשונה עליה נסוב הערעור היא, כאמור, החלטת בית הדין שלא לפסוק למערערת הוצאות הגנה. בענין זה טוענת המערערת כי לא היה יסוד להגשת התובענה נגדה וכי לו היו נמשכים ההליכים – בית הדין היה מזכה אותה. כמו כן מצביעה המערערת על פגמים רבים שנפלו בדרך שבה נוהלה התובענה וכן בדרך בה נוהלה החקירה כנגדה ולטענתה, פגמים אלו מהווים נסיבות מיוחדות שבהן ראוי לפסוק הוצאות. ההחלטה השניה עליה נסוב הערעור היא החלטת בית הדין לדחות את בקשת המערערת לפסילת המותב מלהמשיך ולדון בעניינה של המערערת. בענין זה טוענת המערערת כי בשורה של ארועים הוכח "חוסר יכולתו של בית הדין למשמעת לנהל משפט הוגן", כדבריה, ועל כן מן הראוי היה שהמותב יפסול את עצמו מהמשך הדיון בתובענה. לתמיכה בטענתה מפנה המערערת לשינויים שערך בית הדין בפרוטוקול הדיון מיום 1.5.02 ואשר משקפים, לדעתה, הטיה של בית הדין נגדה. הענין השלישי עליו נסוב הערעור הוא העדר החלטה, לכאורה, של בית הדין בבקשת המשיבה למחוק סעיף מכתב התובענה. בענין זה טוענת המערערת כי לנוכח בקשתה של המשיבה למחוק את אחד מסעיפי כתב התובענה מן הראוי היה לזכותה מסעיף זה.

בדיון בפניי הסכימה המשיבה לבדוק אפשרות של כיסוי הוצאות המערערת וביום 29.3.04 הגישה המשיבה הודעה לפיה היא מסכימה לכיסוי הוצאות המערערת בסכום של 3,255 ש"ח בהתאם לתחשיב שפורט בהודעה. דא עקא, המערערת דחתה הצעה זו של המשיבה והודיעה כי היא עומדת על כל טענות הערעור.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בשניים מתוך שלושת העניינים המפורטים בו. באשר לטענת הפסלות הרי שמעיון בפרוטוקול הדיון המקורי ובפרוטוקול המתוקן עולה כי אין כל יסוד לטענת המערערת בדבר משוא פנים של בית הדין כנגדה. התיקונים שנערכו בפרוטוקול היו תיקונים סמנטיים ולו סברה המערערת כי תיקונים אלו פועלים לרעתה הרי שפתוחה היתה הדרך לפניה לבקש את תיקון הפרוטוקול, כפי שאף עשתה בנוגע להשמטה שנפלה באותו פרוטוקול. במאמר מוסגר יצוין כי ערעורה של המבקשת בענין הפסלות נגוע בשיהוי הואיל והוא הוגש כשנה וחצי לאחר קבלת ההחלטה וכן לאחר שההליך כולו הסתיים. בנסיבות אלו ברי כי ממילא אין מקום לשוב ולדון בשלב זה בשאלת הפסלות (ראו, לשם השוואה, סדרי הדין לערעור על החלטת פסלות הקבועים בסעיפים 146 - 148 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 הקובעים, בין השאר, כי יש להגיש הערעור על החלטת פסלות בתוך 5 ימים מיום שהודעה לבעל הדין החלטת השופט). גם בנוגע לענין השלישי - העדר ההחלטה כביכול של בית הדין בענין מחיקת אחד הסעיפים מכתב התובענה - אין לקבל את טענת המערערת. הסעיף שנמחק מכתב התובענה אינו סעיף אישום אלא אחד מהסעיפים המתארים את העובדות העומדות בבסיס התובענה. מחיקת הסעיף נעשתה על ידי התובע, ברשות בית הדין, מכח תקנה 13 לתקנות שרות המדינה (משמעת) סדרי הדין של בית הדין, תשכ"ד-1963 ואין שחר לדרישת המערערת לזכותה מסעיף זה שכן, כאמור, אין מדובר כלל בסעיף אישום.

עם זאת, כאמור, בענין אחד ראיתי לנכון לקבל את הערעור והדבר אמור ביחס לטענות המערערת בדבר פסיקת הוצאות הגנה. אכן, בהליך שהתנהל בעניינה של המערערת התרחשו מספר תקלות תמוהות מצד המשיבה הגם שנראה כי אלו נגרמו בתום לב. בין השאר, יש לציין את העובדה כי ההליך המשמעתי כולו נבע מפעולה שנעשתה בחוסר סמכות וכן כי מהעדויות שנשמעו בפני בית הדין עולה כי יתכן והיה מקום לחקור את הארועים שהביאו להגשת התובענה בצורה טובה יותר טרם הגשת התובענה. בנסיבות אלו, נראה כי במקרה דנן ראוי להעתר לבקשת המערערת לפסיקת הוצאות הגנה. באשר לגובה ההוצאות הרי שנראה כי לצורך אומדנן ניתן להתחשב, בין היתר, בסכומים הקבועים בתוספת לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב-1982, בשינויים המחויבים. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי בנסיבותיו של המקרה דנן יהא זה מוצדק לפסוק למערערת הוצאות הגנה בהתאם לסכומים המרביים הקבועים באותן תקנות ביחס לבית משפט השלום. מכיוון שהמערערת היתה מיוצגת בחמש ישיבות של בית הדין הרי שיש לפסוק לה סך של 5,922 ש"ח, על פי הפירוט הבא: 1,970 ש"ח עבור עבודת ההכנה ועבור הישיבה הראשונה, 2,376 ש"ח עבור ארבע הישיבות הנותרות (594*4) ו- 1,576 ש"ח עבור הטיפול בערעור.

אשר על כן, התוצאה היא כי הערעור מתקבל בחלקו והמשיבה תשלם למערערת סך של 5,922 ש"ח, בתוספת מע"מ.