עש"ם 2104/98יאיר מנחם נ. עריית ירושלים

בבית המשפט העליון בירושלים

עש"מ

2104/98

בפני:

כבוד השופט י' זמיר

המערער :

יאיר מנחם

נגד

המשיבה :

עיריית ירושלים

ערעור על גזר-הדין של בית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית ירושלים בתיק מס' 7/97 מיום 24.2.98

תאריך הישיבה:

י"ח באייר תשנ"ח (14.5.98)

בשם המערער:

עו"ד אריה שניידשר

בשם המשיבה:

עו"ד דני ליבמן

פסק-דין

המערער נתקבל לעבודה בעיריית ירושלים (להלן - העיריה) בשנת 1981. בשנת 1988 נפתחה נגדו חקירה בחשד של גניבה, מרמה והפרת אמונים תוך כדי מילוי תפקידו כעובד העירייה.

הוא הושעה מעבודתו, אך לאחר שערער על כך, הוחזר לעבודה. בשנת 1992 הוגש נגדו, בגין החשד האמור, כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים. הוא הושעה שוב מעבודתו בעיריה, אך בית הדין לעבודה החזיר אותו לעבודה.

בדצמבר 1996 הודיעה לו העיריה כי בשל היעדרותו מן העבודה היא רואה אותו "כמי שהתפטר מעבודתו בעיריה בנסיבות שאינן מזכות לפיצויי פיטורים". בפברואר 1997 הוא קיבל מן העיריה הודעה רשמית על סיום עבודתו בעיריה. סיבת הסיום, כפי שנכתבה באותה הודעה, היתה: "מתפטר אי הופעה לעבודה". המערער לא השלים עם הודעה זאת. הוא הגיש במרץ 1997 תובענה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. בתובענה זאת תבע המערער הפרשי שכר, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנה, בטענה כי פוטר מעבודתו בנסיבות המחייבות תשלום פיצויי פיטורים. תובענה זאת עדיין תלויה ועומדת בפני בית הדין האזורי לעבודה.

במרץ 1997 ניתנה גם הכרעת הדין במשפט הפלילי נגד המערער בבית משפט השלום בירושלים. בהכרעת הדין, שהתבססה על הסדר טעון, הורשע המערער בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, זיוף מסמך, קבלת דבר במרמה, מרמה והפרת אמונים. וכך, בין היתר, אמר בית המשפט:

"לפנינו אדם שפעל בצורה מתוחכמת וניצל לרעה את מעמדו ותפקידו בעירייה. הוא נתן הנחות למי שהוא הכיר אישית... הנאשם עשה בעירייה ובכספים שהגיעו אליו במסגרת תפקידו כבתוך שלו".

על יסוד ההרשעה גזר בית המשפט את עונשו של המערער למאסר של שישה חודשים, שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי של שנה ותשלום פיצויים לעיריה בסך 10,000 ש"ח.

לאחר שבית משפט השלום נתן את פסק הדין במשפט הפלילי נגד המערער, ולא הוגש עליו ערעור, הגישה העיריה ביוני 1997 תובענה נגד המערער לבית הדין המקומי למשמעת של עובדי העיריה. בית הדין למשמעת קבע כי העבירות בהן הורשע בבית משפט השלום הן עבירות שיש עימן קלון. לפיכך, הרשיע אותו בעבירת משמעת לפי סעיף 9(6) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח1978- (להלן - חוק המשמעת).

כאשר בא בית הדין למשמעת לגזור את עונשו של המערער, העלה בא-כוח המערער טענה משפטית, לפיה אין בית הדין מוסמך לגזור על המערער עונש של פיטורים ללא פיצויי פיטורים. עונש זה נקבע בסעיף 17(8) לחוק המשמעת, כאחד העונשים (בלשון החוק "אמצעי משמעת") שבית הדין מוסמך להטיל, בלשון זאת:

"פיטורים בתשלום פיצויי פיטורים, כולם או מקצתם, או ללא תשלום פיצויי פיטורים".

אולם, לטענת בא-כוח המערער, בית הדין לא היה מוסמך להטיל עונש זה על המערער. וכל כך למה? משום שהעיריה כבר פיטרה את המערער מעבודתו בעיריה בדצמבר 1996, ואי-אפשר לפטר עובד שכבר פוטר (ואפשר להוסיף: או התפטר) קודם לכן. מי שאינו עובד, משום שפוטר או התפטר, אי אפשר לפטרו מן העבודה.

בית הדין התמודד עם טענה זאת והחליט לדחות אותה. אני חייב להודות שלא הבנתי את התשובות שניתנו לטענה, להוציא תשובה אחת, שיש לה משקל במישור הציבורי, אך אין בה פתרון לבעיה במישור המשפטי, כדלקמן:

"בהטילנו על הנאשם עונש של פיטורין, אנו מבקשים לקבוע כי בגין העבירות בהן הורשע ראוי להוקיע את הנאשם מהשירות הציבורי בדרך של פיטורין".

בסופו של דבר, בית הדין גזר על המערער את העונשים הבאים: פיטורים ללא תשלום פיצויי פיטורים; פסילה לצמיתות לעבודה בעיריה; פרסום פסק הדין ללא ציון שם המערער.

המערער הגיש ערעור לבית משפט זה. הערעור אינו מופנה נגד ההרשעה, אלא רק נגד גזר הדין, ובמסגרת גזר הדין הוא מופנה רק נגד העונש של פיטורים ללא תשלום פיצויי פיטורים. כיוון שכך, אין צורך או טעם לדון בטענת המערער כי בית הדין למשמעת היה חסר סמכות לדון בתובענה נגד המערער כל זמן שבית הדין לעבודה לא סיים לדון בתובענה של המערער. המערער כבר העלה טענה זאת בפני בית הדין למשמעת. הטענה נדחתה. עכשיו, שהערעור לבית משפט זה אינו מופנה נגד ההרשעה על ידי בית הדין למשמעת, אלא רק נגד גזר הדין, אין יותר מקום לטענה זאת.

לגוף הטענה אומר, בתכלית הקיצור, כי בית הדין למשמעת צדק כאשר סירב לדחות את הדיון המשמעתי, בתובענה המתבססת על הרשעת המערער בעבירה שיש עמה קלון, עד לאחר שבית הדין לעבודה יחליט אם המערער התפטר או פוטר. וכי מה ענין שמיטה אצל הר סיני?

הטענה שהמערער מעלה בערעור זה נגד העונש שהוטל עליו היא אותה טענה שהועלתה גם בבית הדין: שבית הדין לא היה מוסמך לפטר את מי שכבר פוטר. כיוון שלא מצאתי תשובה מספקת לטענה זאת בפסק הדין של בית הדין למשמעת, נפניתי לבדוק את הטענה.

אקדים ואומר, כי בא-כוח המערער אינו טוען כי העונש של פיטורים ללא תשלום פיצויי פיטורים הינו עונש חמור יתר על המידה, בהתחשב בעבירה בה הורשע המערער, אף אינו טוען כי נסיבות אישיות או אחרות מצדיקות הקלה בעונש. אכן, לדעתי עונש זה, לגופו של עניין, אינו חמור יתר על המידה. הוא הולם עבירות שיש עמן קלון, כמו העבירות בהן הורשע המערער. לא זו בלבד. אם עונש זה יבוטל, התוצאה תהיה, שהמערער יצא מבית הדין בלא עונש ממשי. אמנם בית הדין הטיל על המערער גם עונש של פסילה לצמיתות לעבודה בעיריה. אולם הסיכויים של המערער להתקבל מחדש לעבודה בעיריה היו ממילא אפסיים. לכן מבחינה מעשית לא היתה בפני בית הדין דרך להעניש את המערער על העבירה בה הורשע, אלא דרך השלילה של פיצויי הפיטורים, כולם או מקצתם.

המערער מבקש לפטור עצמו גם מעונש זה. כאמור, הוא אינו טוען שמעשיו אינם מצדיקים את העונש. הוא טוען כי מבחינה משפטית אין לבית הדין סמכות להטיל את העונש. האם יש בטענה זאת כדי להכריע את הדין לזכות המערער?

ראשית, העיריה טוענת מלכתחילה כי המערער לא פוטר מעבודתו, אלא כי הוא התפטר מעבודתו בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים. אם הדין עם העיריה, ממילא אין המערער זכאי לפיצויי פיטורים, גם אם הוא צודק בטענה שבית הדין לא היה מוסמך להטיל עליו עונש שלילה של פיצויי פיטורים.

אולם השאלה אם המערער התפטר או פוטר שנויה במחלוקת, והיא תלויה ועומדת בפני בית הדין לעבודה. כיוון שלא שמעתי ראיות בשאלה זאת, איני יכול לומר, אף לא לצורך הכרעה בענין שלפני, מה התשובה. אולם, דווקא בשל כך, ראוי שאניח, לטובת המערער, את האפשרות שבשנת 1996 הוא פוטר מעבודתו על ידי העיריה, ולא התפטר, בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. מה הדין לאור אפשרות זאת?

כאמור, סעיף 17(8) לחוק המשמעת מסמיך את בית הדין להטיל על עובד שהורשע בדין משמעתי, בין היתר, עונש של "פיטורים בתשלום פיצויי פיטורים, כולם או מקצתם, או ללא תשלום פיצויי פיטורים". לכאורה, לפי פשוטו של מקרא, צודק המערער בטענה כי שלילת הפיצויים נגררת אחר הפיטורים, כלומר, רק לאחר שבית הדין החליט על פיטורים הוא רשאי להוסיף ולהחליט אם הפיטורים יהיו בתשלום פיצויים או ללא תשלום פיצויים. אם אכן המערער פוטר כבר לפני שנתיים, כטענתו, שוב אין בית הדין יכול להחליט על פיטוריו,

כשם שאי אפשר להרוג אדם מת, ומכאן שבית הדין גם אינו יכול לעשות את הצעד הנוסף ולשלול מן המערער את פיצויי הפיטורים.

אולם, גם אם זהו פשוטו של מקרא, אני נוטה לומר כי אין זה פירוש נכון של המקרא. פירוש כזה מוביל לתוצאה שאינה מתיישבת עם השכל הישר ואף לא עם תכלית החוק. תכלית החוק היא להקנות סמכות לבית הדין להטיל על מי שהורשע בדין משמעתי עונשים מסוגים שונים, ובכלל זה העונש החמור של פיטורים ללא פיצויים, כדי שבית הדין יוכל להטיל בכל מקרה את העונש ההולם את העבירה באותו מקרה. לכן, פירוש השולל מבית הדין את הסמכות להטיל עונש של שלילת פיצויים, אף אם העבירה מצדיקה עונש זה, אינו מתיישב עם תכלית החוק. פירוש כזה אף אינו מתיישב עם השכל הישר, משום שהוא נותן מעין פרס לעובד אשר התפטר או פוטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים זמן-מה לפני שהורשע על ידי בית הדין בעבירת משמעת. לפי החוק, אפשר להעמיד עובד כזה לדין בפני בית דין למשמעת על עבירת משמעת שעבר לפני שפרש מן השירות. ראו סעיף 20 לחוק המשמעת וסעיף 66 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-. כפי שבית הדין למשמעת קבע, אין זה צריך לשנות, לעניין זה, אם העובד פרש מן השירות בדרך של התפטרות או בדרך של פיטורים. נניח שעובד כזה נתבע לדין משמעתי בגין עבירה חמורה זמן קצר לאחר שהתפטר או פוטר. הנה, לדוגמה, המקרה שלפנינו. במקרה זה הודיעה העיריה למערער כי היא רואה אותו כמתפטר בשל היעדרות מן העבודה. אין זה מתיישב עם השכל הישר שעובד כזה יצא נשכר, בהשוואה לעובד אחר שהמשיך לעבוד באופן תקין, כך שגם אם יורשע בעבירת משמעת חמורה, לא יהיה בית הדין מוסמך לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים.

לפיכך, אני דוחה את הפירוש המוצע על ידי המערער, ומאמץ פירוש אחר, המאפשר להפריד בין הפיטורים עצמם לבין פיצויי הפיטורים. אין הם תאומי סיאם: כשם שבית הדין יכול להטיל עונש של פיטורים בלבד, בלי לפגוע בפיצויי הפיטורים, כך הוא יכול גם להטיל עונש של שלילת הפיצויים בלבד, אם הנסיבות מייתרות את הפיטורים. הכיצד? אפשר לומר, על דרך הפירוש, כי סעיף 17(8) לחוק המשמעת כולל שני עונשים, כך שבית הדין יכול, בנסיבות כאלה, להטיל רק אחד מהם, ככל שיראה לנכון. אפשר גם לומר כי העונש שנקבע בסעיף זה הוא עונש מורכב, ובית הדין יכול, בנסיבות כאלה, להטיל רק מקצתו, כלומר, רק שלילת הפיצויים. השלם אינו שולל את החלק.

כך או כך, פירוש הסעיף באופן המסמיך את בית הדין למשמעת להטיל עונש של שלילת פיצויי פיטורים גם על מי שפרש מן העבודה קודם שהורשע בדין, הוא הפירוש הראוי.

פירוש זה מוביל, בנסיבות המקרה, לתוצאה ראויה. גם אם המערער צודק בטענה כי העיריה פיטרה אותו בשנת 1996 בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, לא נגרם לו עיוות דין על ידי פסק הדין של בית הדין למשמעת השולל ממנו את פיצויי הפיטורים. עונש זה הולם את נסיבות המקרה. אילולא התפטר או פוטר, לא היה לו כל יסוד לטעון נגד עונש זה. לכן אין זה עיוות דין שבית הדין העניש אותו בשלילת הפיצויים. להיפך. אילו בית הדין היה משאיר בידו את פיצויי הפיטורים רק משום שכבר פוטר או התפטר קודם לכן, היה בכך ,אם לא עיוות דין, לפחות שיבוש הדין.

לכן אני מחליט לדחות את הערעור.