עש"ם 7118/04 דן בן ישראל שילה נ. נציבות שירות המדינה

1.לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה.

2.בעקבות הרשעת המערער בפלילים, בעבירה של לקיחת שוחד ובעבירה של מרמה והפרת אמונים בגין מסכת אירועים, שעוד תתואר בהמשך, הוגשה תובענה משמעתית כנגדו והוא הורשע בעבירות לפי סעיף 17(2), (3), (4) ו-(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 והוטלו עליו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה; פיטורים לאלתר; ופסילה לשירות המדינה עד הגיעו לגיל 65. בערעור שלפני מבקש המערער שאקבע כי לא היה קלון במעשיו ולפיכך אזכה אותו מהרשעתו בסעיף 17(6). כן מערער הוא על חומרת אמצעי המשמעת, שהוטלו עליו.

רקע

3.במשך השנים 1987-1993 כיהן המערער בתפקיד האחראי למינהל הכספים בלשכת המדען הראשי, במשרד האנרגיה והתשתיות. בתוקף תפקידו היה אמון המערער על הצדדים המינהליים והכספיים ביחידת המדען הראשי, ולמעשה היה הגורם המתווך בין יזמים לבין בעלי המקצוע ומחלקת החשבות והכספים במשרד. מתוך המתרחש במשרד שני פרוייקטים הינם לענייננו. האחד, הוא הפרוייקט להקמת חוות טורבינות רוח ברמת הגולן והשני הוא עניין מתן רישיון לייצור חשמל פרטי ללא מכרז. בשני הפרוייקטים הייתה מעורבת אותה קבוצת יזמים והיו אלה פרוייקטים בהם טיפל המערער במסגרת תפקידו.

ההליכים הפליליים

4.טרם אדון בהליכים המשמעתיים אסקור בקצרה את ההליכים הפליליים שהתנהלו בעניין המערער. בית משפט השלום (ת"פ 4319/99, כבוד ס' הנשיא ש' דותן) הרשיעו בביצוע עבירה אחת של לקיחת שוחד ובביצוע עבירה אחת של מרמה והפרת אמונים. יחד עם זאת, בהרשעת המערער בלקיחת שוחד הסתמך בית המשפט על מסכת של מספר אירועים, כפי שקבעה, וכן הסתמך על ממצאיו כדי לקבוע כי המערער הפר את אמון הציבור בהתנהגותו ובהתייחסותו ליזמים. לפיכך, גזר בית משפט השלום על המערער תשעה חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 10,000 ש"ח.

5.בית המשפט המחוזי (ע"פ 2415/01, כבוד השופטים מ' גל, ב' אוקון ו- ח' בן-עמי) הותיר אומנם את ההרשעה בעינה אך חֶלק ניכר מאותה מסכת אירועים עליה הסתמך בית משפט השלום – נקבע כי אינה מקימה את העבירות בהן הורשע המערער. כמו כן הוסכם, כי נפלו מספר טעויות עובדתיות בהכרעת בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לא היה תמים דעות עם כל מסקנות בית משפט השלום. יחד עם זאת נקבע, כי שניים מאותם אירועים שהתרחשו, די בהם כדי לקיים את ההרשעה בעבירה אחת של שוחד ולכן הרשעה זו נותרה על כנה. באופן דומה נקבע כי שני אירועים אחרים מאותה מסכת, הגם שאין בהם כדי לקיים את יסודות עבירת השוחד, מקימים הם את עבירת המרמה והפרת האמונים ומשכך, גם ההרשעה בעבירה זו נותרה על כנה.

6.שני האירועים עליהם ביסס בית המשפט המחוזי את ההרשעה בעבירת השוחד התרחשו לפני יותר מעשור. הראשון בהם אירע במהלך שנת 1989 כאשר המערער היה בחופשה פרטית בשוויץ. המערער הוטס משוויץ לעיירה וילאך שבאוסטריה, שם נמצא מפעל ייצור הטורבינות, ששימשו בפרויקט חוות טורבינות הרוח המוזכר לעיל, וזאת על חשבון בעל המפעל לייצור הטורבינות. בנוסף התארח המערער בוילאך, משך שלושה לילות, בבית מלון שבבעלות בעל המפעל, מבלי שהוא משלם עבור שהייתו זו.

האירוע השני התרחש במהלך שנת 1992 כאשר המערער, מלווה בחברתו לחיים, הגיע לעיירה וילאך ושהה במשך חמישה לילות בבית המלון שבבעלות בעל מפעל הטורבינות ועל חשבונו.

בבוחנו את יסודות עבירת השוחד באירועים אלה קבע בית המשפט המחוזי:

"...הוכחו היסודות של העבירות...זאת גם אם נניח שהמערער לא סטה מן השורה בכל הנוגע לטיפול בעניינם של היזמים. כידוע, לנושא עבירת לקיחת השוחד אין צורך במתן תמורה על-ידי פקיד הציבור כתנאי לגיבוש יסודות העבירה. די בעצם הענקת המתת בזיקה למילוי תפקידו, אפילו אם פקיד הציבור לא התכוון להיטיב עם הנותן ואפילו זכאי הנותן לקבל את אותו שירות במסגרת הרגילה של הדברים (ע"פ 1877/99 מ"י נ' בן עטר , פ"ד נג(4) 695, 710 מול ג'-ד'; סעיף 293(7) סיפא לחוק העונשין). לענייננו נשוב ונזכור, כי די אם תוכח עבירת שוחד אחת והפרת אמונים אחת, על-מנת שניתן יהיה לקיים את תוצאת פסק הדין, כמות שהיא, בכל הנוגע לעצם ההרשעה.

...

...די אם נציין, כי הפסיקה קבעה חזקה שבעובדה להוכחת היסוד הנפשי והמודעות. חזקה זו נובעת מניסיון החיים ומהשכל הישר, והיא יוצרת הנחה לכאורה לפיה הענקת טובת הנאה לעובד ציבור על-ידי הקשור עמו באופן רשמי, מיועדת עבור פעולה הקשורה בתפקידו (ע"פ 521/87 מ"י' נ' עינב , פ"ד מה(1) 418, 424 מול ז'). הווי-אומר: 'הנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו את מתנותיהם, אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו' (ע"פ 763/77 בריגה נ' מ"י , פ"ד לב(2) 824, 826 מול ו'; ראו גם בפרשית בן עטר הנ"ל, 716 מול ג'-ה'). מכיוון שברגיל מתנות לזרים אינן ניתנות חינם, פשיטא, שאם הוענקה מתת לעובד הציבור בזיקה לתפקידו 'עובר הנטל אל הנאשם להראות כי לא היה מודע לכוונת נותן השוחד ליתן אותו על-מנת לקבל טובת הנאה הקשורה בתפקידו כעובד ציבור' ( בן עטר , שם, 716 מול ד'). גם בעל מפעל הטורבינות - ולא רק היזמים - ידע כי המדובר בפקיד ציבור ישראלי שעיסוקו נוגע, בין היתר, לענייני תשתיות ואנרגיה, ובכלל זאת ניצול אנרגיית הרוח להפקת חשמל; כשם שידע שטורבינות המיוצרות על-ידו מיועדות לחווה המוקמת על-ידי היזמים, במסגרת הליכים שהיו להם עם הרשויות. המערער קיבל אפוא מימון של טיסה הלוך ושוב ושהייה במקום, כל זאת רק בעקבות תפקידו הציבורי ולא בנוגע לענייניו הפרטיים.

... די לנו בכך שהמערער, כפקיד ציבור, מומן על-ידי בעלי אינטרסים נוגדים, זאת אך ורק לאור תפקידו הציבורי ולא משיקולים אחרים...אין זאת, אלא שאינטרסים הנוגעים לתפקידו הציבורי של המערער, הם אלה שעמדו ביסוד הנדיבות לממן לו שהייה במלון וטיסות כדי להגיע לעיר בה נמצא המפעל."

7.בית המשפט המחוזי התייחס גם לשני אירועים אחרים מהפרשה. לגביהם קבע, כזכור, כי אין בהם כדי להביא להרשעה בעבירת השוחד, בהיעדר היסוד הנפשי הנדרש, אך יש בכל אחד מהם כדי לבסס הרשעה בעבירת המרמה והפרת האמונים. המדובר בפניות המערער אל היזמים על מנת שיעסיקוהו לאחר סיום שירותו הציבורי וכן בפניותיו לקבל הלוואה בסך 20,000 ש"ח. יצויין כי פניות אלו נדחו על ידי היזמים. בית המשפט קבע כי:

"...המערער, כמי שעדיין היה בתפקידו, הביא עצמו בהתנהגות זו למצב של ניגוד עניינים וניצול לרעה של קשרי העבודה שנוצרו אגב תפקידו הציבורי, לשם קידום ענייניו העסקיים והאישיים. בנסיבות אלו מתקיימת סטייה חמורה מחובת הנאמנות המוטלת עליו.

...

...שוכנענו שתנאי העבירה [של מרמה והפרת אמונים] מתקיימים הן מבחינת רכיב הפגיעה בציבור - שעה שעובד הציבור פונה אל אנשים שהיו עמו בקשר רציף בנוגע לתפקידו הציבורי - והן קיומה של הפרת אמון הציבור בו, כאשר הוא היה מודע לקיומה ולו על יסוד תשובות קודמות שקיבל מהיזמים."

8.בכל הנוגע לערעור על העונש קבע בית המשפט כי אומנם, חלק מהפרטים המרשיעים שנקבעו בבית משפט השלום שונו אך עדיין, יש מקום לשקול מאסר בפועל ממש, גם אם תוך קיצור התקופה. זאת, מאחר והפסיקה מורה כי העונש ההולם והראוי בעבירות כגון דא הנו הטלת מאסר בפועל ממש. יחד עם זאת, החליט לבסוף בית המשפט המחוזי להטיל מאסר של ששה חודשים שירוצה בעבודות שירות. בית המשפט נימק עמדתו בכך שלמערער נגרם עיוות דין בהימשכות ההליכים שהרי ראשיתה של הפרשה ב-1989 ואילו כתב האישום הוגש רק ב-1999. ובלשונו של בית המשפט:

"בנסיבות אלו שוכנענו, כי למרות העובדה שהמערער הורשע בשתי העבירות, כפי פסק-דינו של בית-משפט קמא; ולמרות שעל-פי התשתית העובדתית ניתן היה להרשיעו בכל אחת ואחת מן העבירות יותר מפעם אחת - מצאנו שנגרם לו עיוות דין המצדיק להביא נושא זה בחשבון מעבר למשקל שנתן לכך בית-משפט קמא. כל שכן, משאנו מצאנו כי מסכת העבירות חמורה פחות מכפי שנקבע בהכרעת הדין. יוטעם כאן, כי גם על-פי התשתית שנקבעה בהכרעת הדין ראה בית-משפט קמא לציין בגזר הדין, שהמערער 'אינו מושחת במידותיו'...גם טובות ההנאה בהן מדובר אינן מלמדות על התנהגות מושחתת באופן מובהק. עמדה זו שפורטה בגזר הדין מקובלת עלינו."

ההליך המשמעתי

9.בית הדין למשמעת סקר את המבחנים השונים כדי לקבוע האם מדובר בעבירה שיש עמה קלון וביניהם: נסיבות ביצוע העבירה; האם העבירה בוצעה בעת מילוי התפקיד; מהות משרתו בשירות הציבורי של עובר העבירה; סוג העבירה שנעברה. מתוך תמונת ההתנהגות שנקבעה בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, לאור תפקידו הבכיר של המערער ועל רקע פעילותו בניגוד אינטרסים קבע בית הדין כי המערער הפר את אמון הציבור ופגע בטוהר המידות בשירות הציבורי. בית הדין הוסיף כי מעשי המערער מעידים על פגם מוסרי, אשר יש בו כדי להטיל דופי בתדמיתו הראויה של שירות המדינה ולפיכך קבע כי דבק קלון במעשי המערער.

10.בגזר הדין סקר בית הדין את מהותו של שירות המדינה; תכלית הדין המשמעתי; העבירות ונסיבותיהן; ונסיבותיו האישיות של המערער. בית הדין הסיק כי מעמדו ותפקידו של המערער, חומרת העבירות בהן הורשע ומידת הפגיעה בתדמיתו של שירות המדינה ובאמון הציבור מחייבים את פיטוריו. יחד עם זאת קבע בית הדין "שיש מקום להקל מה באמצעי המשמעת" על רקע הימשכות ההליכים, הנסיבות האישיות ותרומת המערער לשירות המדינה ולכן נמנע מפגיעה בזכויותיו של המערער עם פיטוריו. כפי שציינו בראשית דברנו, אמצעי המשמעת שהוטלו לבסוף הם נזיפה חמורה; פיטורים לאלתר; פסילה לשירות המדינה עד הגיע המערער לגיל 65.

הערעור

11.המערער מסיק מפסיקת בית המשפט המחוזי כי לא סטה מהשורה. עוד הוא מדגיש כי בית המשפט המחוזי אומנם הותיר את ההרשעה על כנה אך שינה ממהות המעשים שיוחסו לו, כך שלא נפל פגם מוסרי בהתנהגותו. הוא מציין כי מעשיו, גם אם נכנסים בגדרי עבירת השוחד הרי הם מצויים במדרג הנמוך ביותר של קשת מעשי השוחד, זאת במיוחד משלא הוכח, לטענתו, כי נשא פנים לטובת היזמים ולא היטיב עימם בכל צורה במסגרת עבודתו.

12.לטענת המערער טעה בית הדין למשמעת עת הסתמך על מסכת אירועים, כפי שנקבעה בבית משפט השלום, משזו שונתה בבית המשפט המחוזי ולא נתן את המשקל הראוי לשינוי זה בעת הטלת קלון במעשיו. כן טען, כי בית הדין התעלם מקביעתו של בית המשפט המחוזי שהמערער אינו מושחת במידותיו וטובות ההנאה שקיבל אינן מלמדות על התנהגות מושחתת באופן מובהק.

לדידו, מימון הטיסה משוויץ לאוסטריה ומימון השהות בבית מלון אינם מטילים חרפה על עובד המדינה ואינם מוציאים אותו מקהל ישרים. ניתן לראות במעשים אלו טעות שהיה מוטב אילו הייתה נמנעת, אך לגישתו, מכאן ועד הקביעה כי המעשה אינו מוסרי, המרחק גדול, במיוחד משלא ניתנה כל תמורה על ידו למתת, שערכו פעוט. עוד הוסיף המערער, כי הבירור לגבי אפשרות ההעסקה ובקשת ההלוואה מהיזמים נעשו כאשר הסתיים העיסוק בעניינם וכאשר לא היו קשרי עבודה עימם. לפיכך, לגישתו, אין בנסיבות העניין קלון במעשים שעשה. ככלל טען, כי שגה בית הדין כאשר לא בחן כל אחד מארבעת האירועים בנפרד ואילו היה עושה כן היה למד כי אין קלון בהם. כן שגה בית הדין בהתייחסו אליו כעובד בכיר.

13.המערער הוסיף כי נסיעת עובדי ציבור לחוץ לארץ על חשבון יזמים פרטיים הנה "חזיון נפוץ" וכך גם התעניינות אצל גורמים פרטיים לגבי אפשרות העסקה לאחר פרישה מהשירות הציבורי, והיות ההתנהגות נפוצה, יש בה כדי להשליך על אי-הקלון שבמעשה. לדעתו היה גם על בית הדין לשקול את חלוף הזמן לעניין קביעת הקלון.

14.בכל הנוגע לחומרת העונש טוען המערער כי בנסיבות המקרה מדובר באמצעי משמעת חסרי פרופורציה וכי לא ניתן המשקל הראוי לחלוף הזמן. כן נטען כי לא ניתן המשקל הראוי לנסיבות האישיות של המערער, לעדי האופי שהעידו בבית הדין ולגילו המתקדם. המערער הוא כבן 59.

דיון

15.טוען המערער כי בית הדין הסתמך על מסכת שנקבעה בבית משפט השלום אך שונתה בבית המשפט המחוזי. בית הדין למשמעת התבסס על "הממצאים והמסקנות של בית משפט השלום והמחוזי" וציין כי "בחן את תמונת התנהגותו של [המערער] כפי שהובאה לעיל, מתוך קביעותיו של בית משפט השלום והמחוזי, אשר דנו בעניינו של [המערער]". תהא אשר תהא פרשנות המונח " מתוך ", אכן יש קושי בבחינת התנהגותו של המערער על סמך ממצאים ומסקנות של בית משפט השלום בהם התערב בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת עלינו לזכור את מטרות הדין המשמעתי:

"...אין להסיח את הדעת מטיבם של הדיונים המתנהלים לפני [בית הדין המשמעתי], בהשוואה לטיבם של דיונים פליליים המתנהלים במערכת השיפוט הרגילה, ומן התוצאות המשפטיות הכרוכות בהם. לא הרי הליך פלילי כהרי דיון משמעתי. התביעה הפלילית נועדה לקבוע אם הנאשם עבר על החוק ואם הוא ראוי כי יטילו עליו את העונש הקבוע בחוק, ואילו הדיון המשמעתי לא נועד להעניש את ה'עבריין', כי אם לקבוע, בראש וראשונה, אם הוא עודנו ראוי לאמון אשר רחשו לו השלטונות והציבור לפני שנמתח עליו קו של חשד. לשון אחרת: הדיון המשמעתי אין מהותו פלילית, כי אם אזרחית, ואין תכליתו ענישה, כי אם הגנה" (בג"צ 13/57 צמוקין נ' בית-הדין המשמעתי לעובדי המדינה ואח' , פ"ד יא (2) 856, 861 א)

יתר על כן, בסופו של יום הרי הותיר בית המשפט המחוזי את הרשעת המערער על כנה. כשלעצמי מתקשה אני להעלות על הדעת נסיבות בהן יורשע עובד הציבור בעבירה של שוחד ולא יהיה בכך קלון. כבר נקבע בפסיקה:

"הקלון אינו נמדד, כמובן, לפי עצם מהותו, על-פי אמות מידה משפטיות, כי מדובר במונח, השאוב מתחום המוסר, אשר אומץ לתוך מערכת הנורמות המשפטיות. כפי שכבר הוזכר לעיל, בית המשפט או בית הדין הם הקובעים, אם דבק במעשה או במחדל פגם או פסול מוסרי, העולה כדי קלון, ואשר לו צריכה להיות השלכה על המסקנות המשמעתיות, אותן מסיקים כלפי מי שמשמש במשרה אשר עליו חלה הוראת החוק הספציפית המכוננת את הדין המשמעתי.

הקלון יכול שינבע מנסיבותיו העובדתיות של העניין ויכול שינבע מאופיה וממהותה של העבירה. יש עבירות, שעמן כרוך, בדרך כלל, קלון, ואשר לגביהן קשה להעלות על הדעת נסיבות עובדתיות, אשר אינן כרוכות בקלון. למשל, מעשה מרמה ממיט, בדרך כלל, קלון על עושהו, וקשה על-כן לישב, בדרך כלל, הרשעה במרמה עם העדר קלון. אין פירושו של דבר, כי לא ייתכנו לעולם נסיבות כגון אלה, אך אלו בוודאי מקרים נדירים ביותר ויוצאי דופן במהותם (בג"צ 358/65 [ אדרי נ' דנינו, ראש המועצה המקומית חצור ואח' , פ"ד כ (1) 542]; בג"צ 104/69 [גופדה ואח' נ' יושב-ראש המועצה המקומית מגדל ליד טבריה ואח' , פ"ד כג (2) 3], בעמ' 4 מול האותיות ד-ה).

...

[גם] העבירה של נטילת שוחד כרוכה על פניה בהמטת קלון על עובד המדינה שהתחייב בה, וקשה להעלות על הדעת נסיבות, בהן נטילת שוחד על-ידי עובד מדינה איננה מוליכה למסקנה האחת והיחידה, כי בעובד, שהואשם בעבירה, דבק הכתם האמור." (עש"מ 4/81 אוחיון נ' מ"י , פ"ד לה (4) 494, 498 ד)

16.בעניינו המערער הגדיל לעשות והוא זה שפנה אל היזמים. פעמיים קיבל, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, טובות הנאה בנסיעותיו לחוץ לארץ. פעמיים נוספות ניסה לקבל טובות הנאה על-ידי בקשת הלוואה ועבודה. אכן, לא נקבע שהמערער סטה מן השורה אך אין בכך כדי להסיר מהקלון שדבק במעשים שעשה. כיצד ישקיף ציבור היזמים, לרבות יזמים זרים, על שירות הציבור בישראל נוכח מעשים מעין אלה? מקובל עליי שישנם מעשי שוחד או הפרת אמונים חמורים יותר מאלה שהורשע בהם המערער, אך די והותר במה שעשה כדי להמיט קלון על העושה.

17.ודוק, אין אני יודעת כעניין שבעובדה אם מעשים כאלה אכן נפוצים הם בשירות הציבור, כפי שטען המערער, אך דווקא אם צודק המערער בטענתו יש הכרח להצביע בפני עובדי הציבור על כך שכמעשים האלה לא ייעשו ובית המשפט לא יעבור עליהם לסדר היום בהיותם, כטענת המערער, "חזיון נפוץ". כפי שקבע השופט זמיר:

"מכל מקום, ברור כי מן הבחינה של בית-הדין למשמעת, ובדרגת ערעור גם מן הבחינה של בית-משפט זה, הטענה כי עובדים נוספים, גם אם הם עובדים רבים, נוהגים לעבור אותה עבירה באופן גלוי ומתמשך, אינה מכשירה את העבירה.

עבירה נפוצה היא עדיין עבירה. יתרה מזאת, לא פעם ניתן לומר כי עבירה, ככל שהיא נפוצה יותר, כך היא פוגעת יותר. עצם הריבוי מוסיף סכנה. לכן ראוי להיאבק בעבירה כזאת ביתר נחישות, גם כשמדובר באחד העבריינים, כדי שאחרים יראו וייראו." (עש"מ 6978/00 מוטיל נ' נציב שירות המדינה , פ"ד נד (4) 865, 876 ו; כן ראו: עש"מ 1/77 קליין נ' מ"י , פ"ד לא (2) 164, 167 ו; עש"מ 1/76 כהן נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד ל (3) 500)

18.כמו כן, יש לדחות את דבריו של המערער כאילו אין הוא נושא משרה בכירה המהווה נסיבה לחומרה. המערער טוען כי לא נשא במשרה ניהולית וכי לא היו כפופים לו עובדים אך בכך לא די. תפקידו של המערער כ"אחראי למינהל הכספים בלשכת המדען הראשי", הפרוייקטים בהם עסק וסדרי הגודל של פרוייקטים אלו מסירים כל ספק בדבר "בכירותו" של המערער אף שיש בכירים ממנו. כך גם יש לדחות את טענות המערער כאילו אין קלון במעשיו מאחר וחלק מהאירועים התרחשו כאשר הסתיים כבר העיסוק בעניינם של היזמים. ראשית, כפי שציינה המשיבה, יש קושי עובדתי בטענה זו אך אף מעבר לכך – ניתן לקבוע כי כרגיל, היזמים אינם עוזבים את תחום מומחיותם ועיסוקם וכך גם לא עובד הציבור. כאשר ברור לכל, כי סיום הטיפול בעניין אחד אינו שולל תחילת טיפול בעניין אחר, בעתיד לבוא, וכאשר נותרים קשרי עבודה – אין בטיעון של "הסתיים העיסוק בעניינם" ולא כלום, וודאי אין בו כדי למחות את הקלון ממעשיו של המערער. מערכת יחסים מתמשכת בין יזמים למשרדי הממשלה מצריכה משנה זהירות מצד העובד בשירות הציבורי, שלא יתפתה ליצר הרע ובמיוחד נכון הדבר כאשר מדובר במערכת יחסים שוטפת ורצופה. במצב כזה צריך כל עובד לדעת כי אם ילקה במעשיו – יתן הוא את הדין.

19.המערער פגע בציבור והפר את האמון שניתן בו. מעשי שוחד ומעשי מרמה והפרת אמונים פוגעים קשות באמון הציבור ואין צורך לחזור על החומרה הרבה המיוחסת למעשים אלו. יש לזכור כי אמון הציבור בשרות הציבורי הוא הכרחי להמשך חיים משותפים כסדרם. בלשונו של השופט ברק:

"אמון הציבור ברשויות השלטון הוא מנכסיה החשובים של הרשות השלטונית, ושל המדינה. כאשר הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון, הוא מאבד את אמונו באמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים משותפים. יש ליתן משקל נכבד לשיקולים הבאים לקיים, לשמר ולפתח את תחושת הציבור, כי משרתיו אינם אדוניו וכי הם עושים את מלאכתם למען הציבור, מתוך יושר ונקיון-כפיים. אכן, טוהר השירות והשורות עומד בבסיס השירות הציבורי ובבסיס המבנה החברתי שלנו" (בג"צ 6163/92, 6177 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח' , פ"ד מז (2) 229, 266 א)

גם חלוף הזמן אינו הופך מעשה שיש עמו קלון למעשה נטול קלון:

"השאלה הנשאלת היא אם שנים ארוכות אלו שעברו בין ביצוע העבירות לבין הגשת האישום ולבין ההרשעה בדין יש בהן כדי להשפיע על נושא הקלון, אם לאו. על שאלה זו משיבים אנו בשלילה. תו הקלון טובע עצמו במצחה של העבירה בעת ביצועה, בנסיבותיה, ומעבר הזמן לאחר ביצוע העבירה אין בו, כשהוא לעצמו, כדי למחותו. קלון הוא קלון, ואין קלון הופך אי-קלון אך בשל מעבר הזמן" (ע"א 2211/96 כהן נ' כהן ואח' , פ"ד נ (1) 629, 634 ז); בכל הנוגע לתחולת הגנה מן הצדק בהליכים משמעתיים ראו: עש"מ 7113/02, 7233 מ"י נ' לוי , פ"ד נז (3) 817, 841 ג).

על כן, דוחה אני את הטענה שאין במעשים קלון. לכך השלכה גם לעניין אמצעי המשמעת.

אמצעי המשמעת

20.ככלל אין בית המשפט נוטה להתערב באמצעי המשמעת שמטיל בית הדין (ראו: עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה , פ"ד נו (1) 463, 479 ג; עש"מ 7641/98 נוימן נ' מ"י (לא פורסם)). העובדה שבית הדין איזכר קטעים מפסק דינו של בית משפט השלום, שלא אושרו בערעור לבית המשפט המחוזי, אין בה כדי להביאני לפעול בענייננו אחרת.

21.מאחר ופסילת המערער לשירות אינה פוגעת באותן זכויות, שנצברו לזכותו ב"חוזה הבכירים" על פיו הועסק, הסכימו הכל בדיון, כי השאלה המרכזית למעשה הטעונה הכרעה היא אם יש מקום לפיטוריו של המערער. נוכח הקלון שבמעשים אין אני רואה מקום לשנות ממסקנתו של בית הדין למשמעת לפיה יש לפטר את המערער:

אומנם לעניין חלוף הזמן יש והיתה בענייננו השפעה משמעותית על עונשו של המערער, בו התערב כאמור בית המשפט המחוזי. ואולם, לעניין אמצעי המשמעת עלינו לזכור את תכליתם של אמצעים אלה, שהם שמירה על טוהר השירות הציבורי.

"לפיכך, המשקל שראוי לייחס לנסיבות שבהן בוצעה העבירה הפלילית, וכן גם המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחת בדין המשמעתי. בדין המשמעתי, אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה: התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה או בתדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות." (עש"מ 5282/98 מ"י נ' כתב , פ"ד נב (5) 87, 93 ו)

בענייננו, הפגיעה בתדמית השירות אף חצתה גבולות, כפי שציינו, כאשר חלק מהמעשים בהם הורשע המערער התבצעו מול גורמים הנמצאים בחוץ לארץ והם שהעניקו לו את טובות ההנאה. יתר על כן, המערער הורשע בעבירה של שוחד ובעבירה של מרמה והפרת אמונים והרי:

"ההימנעות מפיטורים של עובד המדינה אשר הורשע בעבירת שוחד צריך שתהיה נדירה ביותר. שהרי, הדעת נותנת כי עובד כזה לא יוכל למלא את תפקידו כראוי לאחר שהורשע בעבירות שוחד. וכי מה יחשבו עליו אזרחים שעניינם הופקד בידיו? מה יאמרו לעצמם עובדים אחרים שיראו וידעו כי אפשר שעובד המדינה יורשע על-ידי בית-המשפט בעבירת שוחד, ואף-על-פי-כן ימשיך בעבודתו כמקודם? וכיצד יתייחסו אליו, ואל הוראות שייתן, עובדים הכפופים לו? 'הַֹשֹּחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים'

(שמות, כג, ח). אם עובד המדינה שהורשע בשוחד יורשה להישאר עובד המדינה, יהיה בכך משום מכשול בפני פיקחים.

לפיכך, השאלה הקובעת במקרה שלפנינו היא, אם נסיבות המקרה הינן יוצאות-דופן עד כדי כך שיש בהן כדי להצדיק סטייה מן הכלל. התשובה היא, שגם אם היה בנסיבות אלה כדי להצדיק עונש קל מאד בדין הפלילי, בהשוואה לעונש המקובל בעבירת שוחד, אין בהן כדי להצדיק סטייה מן הכלל הדורש פיטורים של עובד המדינה שהורשע בעבירת שוחד." (ענין כתב לעיל, בע' 95 א; כן ראו: ענין אוחיון לעיל, בע' 500; עש"מ 590/99 אסולין נ' מ"י (לא פורסם); ער"מ 7905/99 לנקרי נ' עיריית קרית-מלאכי

(לא פורסם))

נסיבות המקרה כפי שסקרנו וודאי שאין בהן כדי למנוע את פיטוריו של המערער. יפים לעניין זה גם דברים שאמר חברי השופט חשין:

"אכן, נאמנות ויושר הינם תנאי בלעדיו-אין לשירותו של עובד בשירות המדינה, שבאין נאמנות ויושר סופו של השירות אבדון וכיליון. העובד בשירות המדינה נאמן-הבית הוא ובמקום שבו מועל נאמן באמון הניתן בו, הבית מה יהא עליו. שירות המדינה אינו יכול להתיר לעצמו להעסיק אנשים שמעלו באמון הניתן בהם. יתר-על-כן: אדם במעמדו של המערער כי ימעל באמון שניתן בו ולא יְכַהוּ בו אלא מעט, עלול לעלות חשש כי מיקצת עובדים אחרים יאמרו אל ליבם הנה זה הגדר פרוצה ואולי גם אנו נעשה לביתנו בדרך-לא-דרך. היצר הרע חבוי בכל אחד מאיתנו, וחובה היא המוטלת עלינו לדכא אותו בכל הניתן לנו." (עש"מ 1827/02 אברהם ספיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם))

22.בכל הנוגע לפסילת המערער לשירות חשוב להזכיר שוב, כי המערער מועסק במה שהצדדים כינו "חוזה בכירים". על פי החוזה, כך הסבירו הצדדים, אין בפסילה את אותה נפקות כלכלית הנלווית לה על דרך הכלל (סעיף 57 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970; עש"מ 3789/04 אריה ציפורי נ' מדינת ישראל – נציבות שירות המדינה (טרם פורסם)). כלומר, אין הפסילה שוללת מהמערער את שנזקף לזכותו על פי מה שנקבע ב"חוזה הבכירים". יחד עם זאת, יש בשימוש באמצעי הפסילה "כדי לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורי, על תדמיתו ועל אמון הציבור בו. לצורך תכלית זו אמצעי הפסילה הוא ראוי ומקובל." (ענין ציפורי לעיל). לפיכך, בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון להתערב גם בתקופת הפסילה שהטיל בית הדין.

23.אשר על כן, הערעור על שני ראשיו, נדחה.