עש"ם 7641/98רפאל נוימן נ. מדינת ישראל

1.בית הדין למשמעת הטיל על המערער אמצעי משמעת של פיטורים לאלתר, ללא פיצויי פיטורים וללא קיצבת פרישה, ופסילה לצמיתות לשירות המדינה. עם הגשת הערעור לבית משפט זה, ביום 2.12.98, ביקש המערער מבית המשפט לעכב את ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור. ביום 6.12.98 נתתי צו ארעי לעיכוב הביצוע, וביקשתי את התגובה של המדינה לבקשה. התגובה הוגשה ביום 14.12.98, ובה נאמר כך:

"לאור העובדה שהדיון בערעור יתקיים כבר ביום 27.12.98, המדינה מסכימה לעיכוב ביצוע גזר הדין בעניינו של המבקש עד להחלטה סופית בערעור".

על יסוד האמור בתגובה החלטתי (ביום 15.12.98) לעכב את הביצוע של גזר הדין עד למתן פסק הדין בערעור.

לאחר שהערעור על גזר הדין נדחה ביום 7.2.99, פנה המערער וביקש שבית המשפט יבהיר כי, נוכח ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע, אין לבצע את אמצעי המשפט שהוטלו עליו בגזר הדין אלא מיום מתן פסק הדין בערעור. העברתי את הבקשה לתגובת המדינה. המדינה הודיעה בתגובה כי היא מתנגדת בתוקף לבקשת המערער. על שום מה? על שום שהמערער לא גילה לבית המשפט, בעת שהגיש את הבקשה המקורית לעיכוב הביצוע, כי פוטר על ידי מנהל בתי המשפט עוד ביום 4.11.98, כחודש ימים לפני שהגיש את הערעור. אלמלא העלים המערער עובדה זאת, כך עולה מתגובת המדינה, לא היה זוכה בעיכוב הביצוע, מה גם שספק הוא אם יש משמעות לעיכוב ביצוע של פיטורים שכבר בוצעו. כעת, טוען בא-כוח המדינה, שהערעור נדחה, אין לאפשר למערער ליהנות מן הטעות, ויש להבהיר כי פיטוריו נכנסו לתוקף ביום בו בוצעו על ידי מנהל בתי המשפט.

2.אין אני מקבל את עמדתו של בא-כוח המדינה. בלי לייחס אחריות למצב שנוצר לצד זה או זה, התוצאה מן המצב ברורה מבחינה משפטית.

כשהחלטתי ביום 15.12.98, בהסכמת המדינה, לעכב את הביצוע של גזר הדין, פירושו של דבר היה, שאמצעי המשמעת שנגזרו על המערער על ידי בית הדין למשמעת, ובהם פיטורי המערער, לא ייכנסו לתוקף עד למתן פסק הדין בערעור. ראו סעיף 43(ב) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-. מכאן יוצא שפיטורי המערער משירות המדינה, תוך שלילת זכויות הגימלה שלו והפסילה שלו לשירות המדינה לצמיתות, נכנסו לתוקף רק ביום מתן פסק הדין בערעור, כלומר, ביום 7.2.1999.