רע"א 10010/03 יהודה רונן נ. משרד הבטחון

בשנת 1983 נפגע המבקש, בעת שירות מילואים בלבנון, מפיצוץ מטען חבלה. הוא הוכר מאז כנכה צה"ל בגין פגיעות שונות, ובהן פגיעה נפשית, פגיעות אורטופדיות, ופגימה המכונה "טינטון", בגדרה נמצא כי הוא שומע צלצולים קבועים באוזניו במשך כל שעות היום. בשנת 2001 דנה ועדה רפואית שעל-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), [נוסח משולב], תשי"ט-1959, בפנייתו להגדלת זכאותו בגין החמרה במצבו הרפואי בכל אחת מהפגיעות האמורות. הוועדה קבעה בין היתר, כי אם חלה החמרה במצב אוזניו, הרי אין היא קשורה לשירותו הצבאי.

על כך ערער המבקש לוועדה רפואית עליונה (להלן: הוועדה הראשונה). בפרוטוקול הוועדה מצוטט המבקש כמי שאמר, כי הצפצופים באוזניו אינם מופיעים במשך היום. על סמך דבריו בלבד, שכן אין בנמצא בדיקה רפואית אובייקטיבית לאיתור פגימה מסוג זה, קבעה הוועדה הראשונה כי הטינטון אינו קבוע. אחוזי זכאותו של המבקש לא רק שלא הוגדלו איפוא, אלא אף הופחתו בשל השיפור שחל לכאורה במצבו.

המבקש ערער על קביעה זו לערכאות השונות, עד שבית-משפט זה החזיר את העניין לוועדה הרפואית. בהחלטתו קבע בית-המשפט העליון (השופט אליעזר ריבלין), כי המבקש לא הוזהר שבעקבות דבריו עלולה הוועדה להפחית את זכאותו, וכי יש לשומעו שנית לאחר שיוזהר כראוי.

העניין שב איפוא לוועדה רפואית עליונה (להלן: הוועדה השנייה), ובדיון שהתקיים בפניה בתאריך 2.4.03 אמר המבקש, הפעם בלשון מפורשת, כי הוא שומע צלצולים באוזניו במשך כל שעות היום. אלא שאז קבעה הועדה השנייה, כי המבקש לא מסר הסבר המניח את הדעת לגבי הבדלי הגרסאות בין דבריו בפניה לבין הדברים שאמר לוועדה הראשונה. גרסתו בדבר הטינטון הקבוע נדחתה איפוא כבלתי-אמינה.

ערעור המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה נדחה אף הוא. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא יצחק יעקבי-שווילי) קבע, כי מאחר שקיום הטינטון נקבע, כאמור, על-פי אמינות דברי המבקש, הרי מבחינה רפואית אין כל פגם בהחלטת הוועדה. לאור דברי המבקש בוועדה הראשונה, כי אינו סובל מצלצולים קבועים, לא ראה בית-המשפט המחוזי להתערב בהחלטה.

או-אז הגיש המבקש את הבקשה שבפני, בגדרה הוא טוען כי בשום שלב לא שינה את גרסתו ולפיה מזה כעשרים שנה הוא סובל מטינטון קבוע. לדבריו, אפשר כי נכשל בלשונו, אך לא ייתכן כי בד בבד עם בקשתו להכיר בהחמרת הפגימה, ידווח על שיפור במצבו. המשיב מתנגד לבקשה ותומך יתדותיו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

על אף התנגדות המשיב, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

הגעתי לכלל דעה כי יש לקבל את הערעור. שכן, השתכנעתי כי מקרהו של המבקש, על אף שנבחן כבר בידי מספר גורמים, הינו מן המקרים החריגים המצדיקים התערבות בית-משפט זה. שאלת קיום הפגימה שלה טוען המבקש מוכרעת, כאמור, על סמך דבריו בלבד. בנסיבות אלה, ובפרט לאחר שפגימה זו הוכרה במשך שנים כה רבות, ואף עתה שב המבקש וטוען לקיומה, יש לנקוט משנה זהירות בשלילת הזכאות על סמך דברים, שהמבקש, שהוא נכה צה"ל בעל פגיעות גופניות ונפשיות, מעיד כי נאמרו בשעה שנכשל בלשונו. משניתנה למבקש ההזדמנות לשוב ולהציג דבריו בפני הוועדה הרפואית, לאחר שיוזהר כראוי, אין לזקוף לחובתו את העובדה כי השמיע דברים שונים מאלה שבגינם הופחתה זכאותו בפעם הראשונה, בניסיון לתקן דבריו.

הערעור מתקבל איפוא. העניין יוחזר לוועדה רפואית על מנת שתשיב למבקש את זכאותו בגין הפגימה האמורה, כמקודם.