רע"א 10032/17 בורנשטיין ובניו חברה לבנין נ. בנק למסחר בעמ (בפירוק)-באמצעות

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' לושי-עבודי ) מיום 12.11.2017, בה נדחתה בקשת המבקשת להורות למנהל המיוחד לדווח מה נעשה בכספים שנתקבלו בשנת 2009 בעקבות מימוש נכס שהיה בבעלותה, וכן להורות לו לפרט מה גובה החוב של המבקשת כלפי המשיב 1, הבנק למסחר בע"מ (בפירוק) (להלן: הבנק ), ולהעביר לידיה את יתרת הכספים שהתקבלו בגין מכירת הנכס.

1.

אקדים ואומר כי אין בכוונתי לפרט מבראשית את השתלשלות ההליכים בין הצדדים, שתחילתם לפני כ-19 שנה, עת פתח הבנק שני תיקי הוצאה לפועל נגד המבקשת. אומר בקצרה כי בעקבות חוב של בעלי המניות במבקשת (להלן: ה"ה

בורנשטיין ) כלפי הבנק, פעל הבנק למימוש דירה שהיתה בבעלותם, וזאת בהתאם להסכם שנכרת בין הצדדים בשנת 1999 ושקיבל את אישורו של ראש ההוצאה לפועל (להלן: ההסכם ). כספי התמורה שנתקבלו בעקבות מימוש הדירה לא הספיקו לכיסוי חובם של בורנשטיין, ובהתאם לאמור בהסכם, פעל הבנק למימוש חנות שהיתה בבעלות המבקשת. גורלם של כספי התמורה שנתקבלו בשנת 2009 בעקבות מימוש החנות הוא העומד במוקד הבקשה דנן.

יוער כי בשנים 2002-2001 הגישו המבקשת ובורנשטיין שתי תביעות בבית משפט השלום בתל אביב-יפו נגד הבנק: האחת – תביעה כספית בסך 438,174 ₪ בטענה כי הבנק הוא שחייב להם כספים (ת.א. 27391/01), והשניה – תביעה לביטול ההסכם בעילה של כפיה ועושק (152302/02). שתי התביעות נדחו בסופו של דבר, כמו גם ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי (ע"א2323/05 מיום 28.3.2007) ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון (רע"א 4397/07 מיום 6.12.2007 – להלן: רע"א 4397/07 ). הליכים נוספים ננקטו לאורך השנים, אולם אין צורך לפרטם לצורך הבקשה דנן.

2.

כפי שצוין, החנות מומשה בשנת 2009, ובעקבות כך הגיש כונס הנכסים בקשה לראש ההוצאה לפועל להשתחרר מתפקידו ולהעביר את יתרת הכספים שנותרו בקופת הכינוס לידי הבנק. ראש ההוצאה לפועל הורה להותיר את הכספים בקופת הכינוס, בציינו כי החוב נקבע לפי רישומי הבנק בספריו ולא לפי היתרה במחשב ההוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל הורה אפוא לכונס להציג אישור עדכני על גובה החוב בספרי הבנק.

על החלטת ראש ההוצאה לפועל הגיש הכונס בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום (רע"צ 13321-02-10), בה טען כי יתרת החוב של המבקשת כלפי הבנק גבוהה מיתרת התמורה שנתקבלה. בפסק דינו מיום 18.4.2010 קיבל בית משפט השלום (כב' השופט מ' סובל ) את טענת הכונס. נקבע כי יתרת החובה בתיק ההוצאה לפועל מקורה בהסכם בין המבקשת לבנק, וכי יתרת החוב עודכנה בתיק ההוצאה לפועל, וממילא אין צורך בהצגת אישור עדכני על גובה החוב בספרי הבנק. עוד ציין בית המשפט כי טענותיה של המבקשת כי אין לה חוב כלפי הבנק נדחתה על ידי הערכאות השונות. בית המשפט קיבל אפוא את ערעור הכונס והורה על העברת יתרת הכספים שנותרו בקופת הכינוס לידי הבנק. יש לציין כי המבקשת לא הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום.

3.

ביום 18.4.2017, בחלוף שבע שנים בדיוק מיום מתן פסק דינו של בית משפט השלום, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי את בקשתה מושא בקשת רשות ערעור זו. המבקשת טענה בבקשתה כי בעלי מניותיה, ה"ה בורנשטיין, היו מותשים בעקבות ההליכים, ולכן לא המשיכו להילחם לאחר פסק דינו של בית משפט השלום. המבקשת סבורה כי הבנק מחזיק בכספים לא לו, ועתרה בבקשתה להורות לבנק לדווח, בין היתר, כמה כסף קיבל מקופת הכינוס; מה נעשה בכספים שהתקבלו מקופת הכינוס; ולהעביר למבקשת את יתרת הכספים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית פיגורים.

4.

בית המשפט המחוזי הורה למנהל המיוחד ולכנ"ר להגיב לבקשה. איני רואה לפרט את מלוא טענותיהם, ואסתפק בציון העובדה כי הם ראו את הדברים עין בעין. לטענתם, המבקשת מיצתה את זכויותיה הדיוניות בהליכים שנוהלו בעבר, ולגופם של דברים, יתרת כספי התמורה מנכסי המבקשת לא כיסו את חובה לבנק, ועל כן לא קיימת יתרה לזכותה.

5.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשת. ראשית, בית המשפט ציין כי היה מקום לדחות את הבקשה על הסף בשל העדר מעמד של המבקשת בהליך. זאת, משום שהמבקשת אינה נושה בחברה שבפירוק (הבנק), וככל שהיא עותרת לקבלת מידע מהחברה שבפירוק, עליה לנקוט הליך אחר.

בנוסף, בית המשפט דחה את בקשת המבקשת גם לגופה. נקבע כי טענותיה לעניין מימוש הנכסים נדונו לא אחת ונדחו על ידי ערכאות שונות; כי החלטות אלה הם בגדר מעשה בית דין המונע מהמבקשת להעלות טענות המשיגות על אופן מימוש נכסיה; וכי הבקשה לוקה בשיהוי קיצוני. בנוסף, בית המשפט ציין כי במסגרת תשובתה המבקשת חזרה בה מבקשתה לקבל את יתרת כספי המימוש, והתמקדה בבקשתה לקבל מידע בדבר גובה החוב. בית המשפט הפנה לעניין זה להחלטת בית המשפט העליון (כב' השופטת ע' ארבל ) ברע"א 4397/07, שם נקבע כי משהוכח שבורנשטיין חתמו על ההסכם מרצון, ומשנדחו טענותיהם בנושא זה, אין מקום לבחון מחדש את טענותיהם. לבסוף, בית המשפט ציין כי המנהל המיוחד צירף לתגובתו דו"ח משלים הכולל פירוט בדבר גובה החוב ויתרת החובה של המבקשת לאחר מימוש הנכסים, ועל פני הדברים יש בכך כדי למלא אחר מבוקשה.

מכאן הבקשה שלפניי.

6.

המבקשת טוענת כי יש להניח שגובה התמורה שנתקבלה כתוצאה ממימוש החנות היתה גבוהה מיתרת החוב שלה כלפי הבנק, ועל כן היא זכאית להחזר. לטענתה, אילו היתה התמורה נמוכה מגובה החוב, אזי הבנק היה פועל לגביית יתרת החוב; בד בבד, אין זה סביר שגובה התמורה היה זהה לגובה החוב. מכאן מסקנתה הנ"ל של המבקשת כי התמורה היתה גבוהה מיתרת החוב. כן מפרטת המבקשת חישוב המסביר מדוע, לשיטתה, כספי התמורה שנתקבלו ממכירת החנות אמורים היו לכסות את גובה החוב. באשר להנמקותיו הנוספות של בית המשפט המחוזי, המבקשת טוענת כי המשיב כלל לא טען שאין לה מעמד בתיק; כי לא קיים מעשה בית דין בנוגע לגובה החוב, אלא רק בנוגע לעצם קיומו של חוב; כי השיהוי אינו מונע ממנה להגיש את בקשתה; וכי הדו"ח שצירף המנהל המיוחד לתגובתו בבית המשפט המחוזי, אינו עונה על דרישתה.

7.

דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לשאלה אם אמנם המבקשת היא בעלת מעמד בתיק אם לאו.

לאחר עיון מדוקדק בבקשה על נספחיה ופירוקה לגורמים, אין מנוס מן המסקנה כי מדובר בניסיון מאוחר להשיג על קביעותיו של בית משפט השלום משנת 2010, באיחור של כשבע שנים. השאלה מה ייעשה בכספי התמורה שנתקבלו בעקבות מכירת החנות, נדונה בפסק הדין האמור, בו נקבע כי יתרת החובה בתיק ההוצאה לפועל מקורה בהסכם שנכרת בין הצדדים (פס' 12 לפסק הדין). קביעה זו פירושה שהחוב שהיה בתיק ההוצאה לפועל נבע כל כולו מהחוב כלפי הבנק, שנבע בתורו מן ההסכם שכרתו הצדדים בשנת 1999, כפי שהוסבר על ידי בית משפט השלום. כזכור, טענותיהם של המבקשים בנוגע לגובה החוב שלהם כלפי הבנק, ובפרט טענותיהם נגד הריבית שנגבתה מהם, נדחו על ידי הערכאות השונות, לרבות בהחלטתה של השופטת ארבל ברע"א 4397/07. מטעמים אלו, בית משפט השלום קיבל את ערעורו של כונס הנכסים, והורה על העברת יתרת הכספים שנותרו בקופת הכינוס לידי הבנק-הזוכה.

בנסיבות אלו, ככל שבורנשטיין או המבקשת סברו כי פסק דינו של בית משפט השלום היה שגוי, היה עליהם להשיג עליו לבית המשפט המחוזי. זאת הם לא עשו. ייתכן שניתן להבין ללבם של בורנשטיין, שלדבריהם תש כוחם מלהילחם. ברם, אין בכך כדי להצדיק "מתן ארכה" של כשבע שנים והתעלמות ממעשה בי-דין, ועל כן אין מנוס מדחיית הבקשה.

8.

אי לכך, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.