פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
10039/08
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. איזי אורנשטיין
2. יצחק פרי
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל אביב-יפו בע"א 3022/07 שניתן ביום 29.10.08 על-ידי
סגניות הנשיא קובו ורובינשטיין והשופטת צ'רניאק
בשם המבקש:
עו"ד אליהו ציגלר
בשם המשיבים:
עו"ד בלטר גוט אלוני
ושות'
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל- אביב- יפו ( סגניות הנשיא קובו ורובינשטיין והשופטת צ'רניאק ) מיום 29.10.2008 בע"א 3022/07, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל- אביב- יפו ( השופטת
קוברסקי ) מיום 29.5.2007 בתיק א' 179091/02.
רקע והליכים
ב.
(1) המבקש, יליד 12.12.1951, החל בעבודתו כאיש אחזקה בחברת אל על בע"מ, אולם בהמשך, עקב צמצומים בחברה, עבר לעבוד בחברת הבת "כתית". המבקש שימש כאחראי אחזקה בתחומי האינסטלציה, מים, קיטור, חשמל וביוב בחברת "כתית" בתקופה שתחילתה ביום 1.5.1978 וסיומה ביום 25.11.1993, עם פיטוריו. במועדים הרלבנטיים, היה המשיב 1 המנהל האדמיניסטרטיבי בחברת "כתית" והמשיב 2 סגנו. השניים שימשו כממונים על המבקש במקום עבודתו.
(2) ביני לביני, בשנת 1986, אושפז המבקש עקב מצבו הנפשי בבית-החולים באר-יעקב למשך שבעה חודשים, שם אובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית. בעקבות אבחנה זו, טופל המבקש באמצעות תרופות אנטי פסיכוטיות עד לשנת 1991. לאחר אשפוזו, שב המבקש לעבוד בחברת "כתית", וזאת עד לפיטוריו כאמור.
(3) המבקש תבע את המשיבים לפיצויים בגין הנזקים הנפשיים והממוניים אשר נגרמו לו - כנטען - עקב פיטוריו. בגדרה של תובענה זו, בבית משפט השלום, טען המבקש כי המשיבים התנכלו לו על לא עוול בכפו והביאו לפיטוריו באמצעות הגשת תלונות שווא כנגדו.
(4) ביום 29.5.2007 , לאחר שמיעתן של ראיות, דחה בית-משפט השלום את תובענת המבקש, תוך שנקבע כי לא עמד בנטל להוכיח כי המבקשים התנכלו לו והביאו לפיטוריו בזדון. עוד נקבע, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין פיטוריו להידרדרות במצבו הנפשי. בקביעתו זו, נסמך בית-המשפט על חוות דעת המומחה הפסיכיאטרי מטעם המשיבים, ממנה עלה כי ההחמרה במצבו הנפשי של המבקש מקורה בהפסקת הטיפול התרופתי בשנת 1991, והיא אשר הובילה בתורה להידרדרות ברמת התנהגותו בעבודה וכפועל יוצא מכך לפיטוריו. בהתאם לחוות דעת זו, המדובר בתהליך פסיכוטי מתמשך, אשר מטבעו מאופיין בעליות ומורדות, ואילו בפיטוריו של המבקש לא היה כדי לשנות
מצב נפשי זה.
(5)
ערעור המבקש לבית-המשפט המחוזי נדחה אף הוא ביום 29.10.2008. זאת אחר שנקבע, כי פסק-דינה של הערכאה הדיונית מבוסס כדבעי על חומר הראיות שהונח לפתחה, באופן שאין בו כדי להקים עילה להתערבות ערכאת הערעור.
ג.
עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערעור בגלגול נוסף, שלישי, תוך שהוא טוען כי יש בבקשתו משום חשיבות ציבורית כללית, הנוגעת למעמדם של פגועי הנפש בחברה ויכולתם להשתלב בעבודה. לגופו של עניין נטען, כי הממצאים העובדתיים וממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית בטעות יסודם. לבסוף, משיג המבקש על שיעור הוצאות המשפט בהן חויב בבית המשפט המחוזי (20,000 ₪ ומע"מ), וזאת נוכח הכנסותיו הנמוכות וחסרון כיסו.
הכרעה
ד.
בכל הצער על מצבו של המבקש, חוששני שאין בידי להיעתר לבקשה. ראשית, חרף טענות המבקש, אין הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ואשר עשויה להצדיק מתן רשות לערעור בגלגול שלישי (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123, 128 (1982)) .
זאת ועוד. השגות המבקש מופנות רובן ככולן כנגד ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים ממין זה; זאת - למעט מקרים חריגים, בהם מופרכים ממצאיה של הערכאה הדיונית על פניהם, או נפל בהם פגם היורד לשורשו של עניין (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי , פ"ד נב (2) 582, 594 (1998); ע"א 78/84 סווילם נ' אלג'ילאני , פ"ד מב (2) 142, 145 (1988)). מקל וחומר כך, כאשר המדובר בגלגול שלישי. לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עם מקרים חריגים אלה. טענת המבקש, לפיה התנכלו לו המשיבים והביאו לפיטוריו נדחתה עובדתית על ידי הערכאה הדיונית, לאחר שמצאה להעדיף לעניין זה את עדויות המשיבים. עדויות אלה, כנקבע, נתמכו בראיות חיצוניות, על פני עדות המבקש, אשר היתה עדות יחידה. באופן דומה, אף קביעת הערכאה הדיונית בדבר העדר קיומו של קשר סיבתי בין פיטוריו של המבקש להידרדרות במצבו הנפשי נסמכה על העדפת חוות דעתו של המומחה הפסיכיאטרי מטעם המשיבים; זו התבססה על בדיקת המבקש כמו גם על התיעוד הרפואי הקיים בעניינו, והועדפה על פני חוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם המבקש. בית-המשפט הטעים, כי המומחה הפסיכיאטרי מטעם המבקש הודה בגדרי חקירתו הנגדית שלא בחן את מלוא התיעוד הרפואי הרלבנטי לעניינו של המבקש, לא שוחח עם הממונים עליו ולא בחן את מעמדם של החתומים על מכתבי ההערכה שניתנו לו. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי נפל בממצאיהן של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור פגם, אשר יש בו כדי להצדיק הליך נוסף. אכן, עניין מעמדם של פגועי נפש הוא שאלה רגישה ונכבדה עד מאוד, אך על פי עובדותיו אין תיק זה, שיסודו סכסוך אזרחי המתוחם לנסיבותיו ושנבדק בשתי ערכאות, מתאים לטיפול מערכתי בשאלה זו.
לבסוף, שקלתי את טענת המבקש כנגד שיעור הוצאות המשפט בהן חויב בערכאת הערעור. בהחלטה מיום 8.2.09 נשאלו המשיבים אם נכונים הם, ככל שלא תתקבל הבקשה לרשות ערעור, למחול על יתרת ההוצאות שלא נגבו, נוכח מצבו של המבקש. תשובתם (מיום 18.2.09) היתה כי אינם מסכימים לכך. אכן, המשיבים זכאים היו להוצאותיהם נוכח התוצאה. גם אם יתכן שבנסיבות נפסקו ההוצאות בערעור על הצד הגבוה, התערבות בהכרעה קודמת לעניין פסיקת הוצאות, אינה נוהגת – למעט במקרים חריגים, בהם נתגלתה טעות משפטית או דבק פסול מהותי בשיקול הדעת (ע"א 6768/01 אורי רגב נ' מדינת ישראל , פ"ד נט (4) 625 (2004); רע"א 430/88 תמר סוסנה נ' רשות הנמלים – נמל חיפה , פ"ד מב (3) 637 (1988)). מקרה זה אינו מצדיק התערבות כזאת, בין היתר נוכח החלטת הרשמת מיום 17.12.08 בה חויב המבקש באגרה וכן בעירבון (אם גם בסכום נמוך מהרגיל). ממילא, בלא שאטע מסמרות, המקום להידרשות לחסרון כיס כנטען הוא בהליכי הוצאה לפועל, ככל שאלה ננקטים או יינקטו.
ה.
סיכומו של דבר, אין בידי להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, כ"ח בשבט תשס"ט (22.2.09).
ש ו פ ט