רע"א 1005/14 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש 1 (להלן: המבקש ) נפגע בתאונת דרכים ביום 5.6.2006, בהיות כבן 13 שנה. לאחר אשפוז שנמשך כ-24 שעות, שוחרר המבקש לביתו. בהמשך תקפו את המבקש התקפי חרדה והוא סבל מדיכאון. מצבו הנפשי החמיר. מידי פעם אושפז בבית חולים לבריאות הנפש.

2.

המבקשים (שהם המבקש והוריו-אפוטרופסיו) הגישו לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו למבקש בתאונת הדרכים. בגדר בירור תביעה זו מונה, בין היתר, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר גדעון רצוני. בחוות דעתו הראשונה, מיום 11.11.2008, העריך המומחה את נכותו של המבקש בתחום הנפשי בשיעור של 50 אחוזים, מתוכם 35 אחוזים כתוצאה מתאונת הדרכים. בחוות דעתו השנייה, מיום 16.9.2010, מצא ד"ר רצוני כי נכותו הכוללת של המבקש נותרה כשהייתה, אך הפעם ייחס לתאונת הדרכים רק 10 אחוזים מתוכה. בית משפט השלום פסק, כי יש לייחס לתאונה את מלוא הנכות הנפשית ממנה סובל המבקש, כלומר – 50 אחוזים, שכן מדובר בניזוק שהוא בבחינת "גולגולת דקה" אשר התאונה הפכה אותו "לנכה נפשי של ממש".

3.

בית המשפט המחוזי דן בערעורים שהגישו שני הצדדים על פסק דינו של בית משפט השלום. לענייננו יש חשיבות לקבלת ערעור המשיבים באשר לקביעת שיעור הנכות הנפשית שאותו יש לייחס לתאונה. בית המשפט המחוזי מצא, כי אין מדובר ב"גולגולת דקה", אלא בניזוק שעוד לפני התאונה סבל מהפרעת אישיות גבולית ואשר התאונה הוסיפה לנכותו הקודמת בגין ההפרעה האמורה, נכות נוספת בגין הפרעה בתר-חבלתית. מסקנה זו עוגנה בחומר הראיות, לרבות בחוות דעת המומחים והרופאים שטיפלו במבקש, מהם עלה, על-פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי הפרעת האישיות באה לידי ביטוי של ממש עובר לתאונה. זאת ועוד, בית משפט קמא הדגיש בפסק דינו כי על מנת שניתן יהיה לייחס לתאונה גם את הנכות הנובעת מהפרעת האישיות, יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין אותה הפרעה, מה שלא הוכח בענייננו.

בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכך שגילוייה החיצוניים של הפרעת האישיות החמירו בסמוך לאחר קרות התאונה, אך קבע שמדובר "בצירוף מקרים בלבד", שכן הפרעת האישיות באה לידי ביטוי בצורה קשה יותר עם התבגרותו של המבקש והתעצמות האתגרים הלימודיים והחברתיים, ללא קשר עם התאונה. לא זו אף זו – נאמר שהנכות בשיעור 10 אחוזים בגין ההפרעה הבתר חבלתית אף היא קשורה במצבו הקודם של המבקש, שכן אלמלא קיומו, הייתה ההפרעה נעלמת בחלוף זמן קצר ממועד התאונה.

לפיכך ביטל בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום לפיה יש לייחס לתאונה את מלוא הנכות הרפואית שנקבעה למבקש ופסק כי בגין התאונה נגרמה למבקש נכות נפשית בשיעור 10 אחוזים, כשסכום הפיצוי עודכן בהתאם.

4.

בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים הם עותרים לכך שבית משפט זה יקבל את הטענה לפיה מדובר במצב של "גולגולת דקה", ולחלופין - שייפסק שהחלק בכלל הנכות הנפשית אותו יש לייחס לתאונה עולה על 10 אחוזים.

בבקשת רשות הערעור, המנוסחת ככתב סיכומים ממש, נטען כי עקרון ה"גולגולת הדקה" חל גם כאשר הנטייה הקודמת ממנה סבל הנפגע עובר לתאונה לא הייתה חבויה כולה והיא באה לידי ביטוי קליני או תפקודי מסוים עוד קודם לתאונה. אלא שאירוע התאונה הביא להחמרת המצב הקודם בצורה קשה מזו שהייתה צפויה אלמלא התאונה.

כאמור, לחלופין נטען לשיעור הנכות שיש לייחס לתאונה מתוך כלל הנכות הרפואית שנקבעה למבקש בתחום הנפשי. בין היתר נטען, כי אף אם סבל המבקש מהפרעות קשב וריכוז לפני התאונה, מרבית הסיכויים כי היה מתגבר על בעיות אלה בהתבגרו. עוד נטען בהקשר זה, כי מצבו של המבקש עובר לתאונה לא הוברר די צרכו. המבקשים דוחים מכל וכל את האפשרות שאלמלא התאונה היה המבקש סובל בכל מקרה מנכות נפשית בשיעור 40 אחוזים, זאת בהתחשב בתיאור תפקודו של המבקש קודם לתאונה.

עמדת המבקשים היא, כי ייחודו של המקרה (גילו של המבקש בעת התאונה, סימני השאלה לגבי מצבו עובר לתאונה והצפי באשר להתפתחות במצבו אלמלא התאונה וכו') מצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי".

דיון והכרעה

5.

לאחר ששקלתי בכובד ראש את טענות המבקשים, מסקנתי היא כי דין הבקשה להדחות, מבלי שאורה על הגשת תשובה. אכן, ההבחנה בין מצב של "גולגולת דקה" לבין מקרה של "החמרה" במצב קודם אינה קלה. כשעסקינן ב"גולגולת דקה" מדובר, ככלל, בנפגע שעוד קודם לתאונה נשוא ההתדיינות סבל מפגימה גופנית (לרבות נפשית) כלשהי, אך זו היתה "חבויה" (במלואה או בחלקה), במובן זה שלא באה לידי ביטוי מלא, תפקודי או קליני, ונותרה בגדר "נטייה"; כשבעקבות התאונה הנכות בגין אותה פגימה יצאה מהכוח אל הפועל. לעומת זאת, כשאנו מדברים על "החמרה" כתוצאה מהתאונה, לפנינו נפגע שעובר לתאונה סבל מנכות כלשהי, שהיה לה ביטוי מלא, אשר הוחמרה עקב התאונה ושיעורה עלה. במצב של "גולגולת דקה" תיזקף לחובת התאונה מלוא הנכות שיצאה מהכוח אל הפועל כתוצאה מהפגיעה בתאונה, כשאלמלא אותה פגימה חבויה, הפגיעה בתאונה היתה גורמת לנכות בשיעור פחוּת. במצב של "החמרה" תיזקף לחובת התאונה רק התוספת לנכות שנגרמה עקב התאונה, העלייה בדרגת הנכות או בשיעורה.

6.

במקרה דנא, הראה בית המשפט המחוזי, בפסק דין מפורט ומנומק כהלכה, כי מחומר הראיות עולה המסקנה לפיה עוד קודם לתאונה סבל המבקש מנכות נפשית בגין הפרעת אישיות גבולית וכי חלק הארי של מצבו הנפשי הנוכחי נובע מאותה הפרעת אישיות, שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בינה לבין התאונה. חלקו האחר של מצבו הנפשי נגרם בשל הפרעת דחק בתר-חבלתית, שנגרמה כתוצאה מהתאונה. די בכך כדי לשלול את האפשרות שמדובר ב"גולגולת דקה". אכן, כאשר לפנינו נפגע שהיתה לו נטייה קודמת (פרהדיספוזיציה) לנכות כלשהי, אך הנכות לא באה לידי ביטוי, או לא באה לידי ביטוי מלא, אלא בעקבות תאונה בה היה מעורב, תיזקף מלוא הנכות (כולל זו שמקורה באותה נטייה מוקדמת) לחובת התאונה, ובלבד שיימצא קשר סיבתי בין התאונה לבין העובדה שהנטייה הפכה לנכות גלויה. בענייננו נמצא כי אין מדובר בנטייה מוקדמת שפרצה (או הוחמרה) רק עקב התאונה ושאלמלא התאונה לא היתה יוצאת מהכוח את הפועל. בענייננו המבקש סבל מנכות גלויה קודמת, שהלכה והחמירה ללא קשר לתאונה. זו היתה מסקנת המומחה ד"ר רצוני וזו היתה מסקנת בית המשפט המחוזי, בהתבסס על שלל נתונים שעמדו לפניו ושאין מקום לבחנם ב"גלגול שלישי". בכך גם נבדל ענייננו מהפרשה שנדונה ברע"א 7768/10 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פורטל (28.8.2011)

ובע"א (מחוזי –י-ם) 5050/10 פורטל נ' "הפול" חברה לביטוח בע"מ (6.9.2010), אשר המבקשים טענו כי היא דומה במובנים רבים למקרה הנדון כאן. בענין פורטל

הנ"ל נפסק, כי כיוון שנקבע שמחלת הנפש ממנה סבל הניזוק לא התפרצה לפני התאונה, ומאחר שייתכן שלא היתה פורצת בשלב כלשהו אלמלא התאונה וכי התאונה הצטרפה לנטייה שהיתה קיימת אצל הניזוק לפני התאונה ובשל צירוף דברים זה פרצה המחלה, היה מקום לזקוף את מלוא הנכות לחובת התאונה (אף כי המומחה הרפואי חיווה דעתו כי מבחינה מדעית-רפואית

יש לייחס לנטייה הקיימת –הפרהדיספוזיה – משקל רב בהרבה כגורם להתפרצות המחלה מאשר לתאונה). המקרה דנא שונה: ההפרעה הנפשית "האחראית" לחלק הארי של הנכות פרצה עוד לפני התאונה ולא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הפגיעה בתאונה לבין אותה הפרעת אישיות או החמרתה.

7.

מכל מקום, הגם שברורה תחושת הקיפוח של המבקשים, לפנינו דיון במצב דברים קונקרטי וייחודי שביחס אליו יישם בית משפט קמא הלכות ידועות ומוכרות היטב. גם אם שגה בית המשפט המחוזי, ואיני סבור כך, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור לאחר שעניינם של המבקשים נבחן על-ידי שתי ערכאות. ברי גם שאין מקום ליתן רשות ערעור לגבי הממצא שעניינו שיעור הנכות בגין מצב הדחק הבתר חבלתי מתוך כלל הנכות הנפשית. מדובר בסוגיה התחומה בדל"ת אמותיו של המקרה הקונקרטי.

הסוגיות הנטענות בבקשה דנא הן בעלות חשיבות רבה מאוד למבקשים, אך לא עומדת להם הזכות שעניינם יידון בפעם השלישית ובקשתם לא מעלה כל סוגיה שיש לה היבט כללי בעל השלכות החורגות מעניינם של בעלי הדין. בנוסף, איני סבור שפסק דינו של בית המשפט המחוזי שגוי עד שנגרם למבקשים עיוות דין שיצדיק מתן רשות ערעור. נהפוך הוא, פסק הדין יישם כהלכה את הדין הקיים על הנסיבות הקונקרטיות.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.