רע"א 1006/19 יוסי ישועה נ. עידן מימון

1.

ביום 2.1.2009 התקיים משחק כדור יד בו נטל המשיב חלק כשחקן. אחיו של המבקש שיחק בקבוצה היריבה, ונפגע על ידי המשיב תוך כדי המשחק. בתום המשחק רץ המבקש לכיוון המשיב התנפל עליו וחבט בו (האירוע צולם ושודר בשידור חי בטלוויזיה).

כנגד המבקש התנהל הליך פלילי שהסתיים ללא הרשעה, במסגרתו הודה המבקש והושתו עליו 140 שעות לתועלת הציבור.

2.

המשיב הגיש לבית משפט השלום תביעת נזיקין נגד המבקש. בית משפט השלום קיבל את התביעה בחלקה, ופסק למשיב פיצוי בסך של 30,000 ₪, מתוכם הסך של 15,000 ₪ כפיצוי עונשי, על מנת להביע מורת רוחו של בית המשפט מפציעה מכוונת ומפגיעה פיזית אלימה במגרש המשחקים. כן נפסקו לחובת המבקש הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

3.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה ובית המשפט המחוזי אימץ את פסק הדין מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) אף מבלי שנתבקשה תגובה מהמשיב, וחייב את המבקש בהוצאות בסך 10,000 ₪.

4.

על הסכום של 15,000 ₪ שנפסק כפיצוי עונשי נסבה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

5.

לא מצאתי ממש בבקשה, מאחר שהקביעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים ומצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

לפיכך אני דוחה את הבקשה מכוח תקנה 407א לתקנות אף ללא צורך בתגובה. המבקש ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 7,500 ₪.

6.

בשולי הדברים, אין לי אלא לתמוה על ההיגיון, וליתר דיוק, חוסר ההיגיון בהגשת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי לבית המשפט העליון בגין סכום של 15,000 ₪ . זאת, לאחר ששתי הערכאות דלמטה מצאו לגנות את המבקש – עו"ד ורו"ח בהשכלתו – על התנהגותו ועל כך שסירב לכל אורך הדרך להתנצל וליטול אחריות על אירוע התקיפה. בחלוף עשר שנים מאז האירוע, דומה כי היה זה דווקא אינטרס של המבקש להשאיר אפיזודה זו מאחור ולא להביאה לפתחו של בית המשפט העליון, על המחיר התהודתי והכספי הכרוך בכך.