רע"א 10081/06קצין התגמולים-משרד הבטחון נ. מנחם יוסף

השופט ח' מלצר:

1.

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא ה' גרסטל והשופטים ע' פוגלמן וא' ש' שילה) מיום 18.10.06, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש ונתקבל ערעורו של המשיב על החלטות ועדת הערעור הפועלת לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] , התשי"ט-1959 (להלן: " חוק הנכים "). הצדדים נחלקו בסוגיה, שעניינה הוא חישוב התגמול לו זכאי המשיב בגין ביטול חלקי של הפעילות התעסוקתית שלו, נוכח טיפול רפואי.

2.

המשיב נפצע מירי פגז במלחמת יום הכיפורים. ידו הימנית נקטעה, ידו השמאלית נותרה משותקת, והוא הוכר כנכה לצמיתות בשיעור 100%. המשיב רכש השכלה ועבד כעצמאי בתפקיד הנדסאי תעשיה וניהול. במאי 1999 החמיר מצבו הרפואי. רופא תעסוקתי מטעם המבקש קבע כי המשיב "מסוגל להמשיך בעבודתו הנוכחית, זאת בחצי משרה". לפיכך הגיש המשיב תביעה לתשלום תגמול בגין הירידה בפעילותו התעסוקתית . בהקשר זה הוגדר בתקנה 1 ל תקנות הנכים (טיפול רפואי) , התשי"ד-1954 (להלן: " התקנות ") כך:

" ביטול מעבודה של נכה " – ביטול מעבודה רגילה של נכה, בין אם ביטול מלא ובין אם ביטול חלקי, בגלל הצורך בטיפול רפואי, או בגלל מצב רפואי המונע בעד השמתו בעבודה, שאושר לנכה על ידי רופא מוסמך ראשי, או מקומי ו-"נכה מובטל" או "הבטלת נכה" יתפרשו לפי זה".

3.

הצדדים לא חלקו על זכותו של המשיב לתגמול מכוח תקנות 14 ו-14א לתקנות. הפלוגתאות שביניהם התרכזו אך ב גובה התגמול המוענק על-פי תקנה 14א. באשר לשאלה זו, הצדדים חלוקים על פרשנותה הנכונה של תקנה 14א לתקנות, המנוסחת בלשון מסורבלת, וקובעת כדלקמן:

14א.

שיעור התגמול לטיפול רפואי

(א)

התגמול החדשי בעד טיפול רפואי של נכה שהוראות תקנה 14 חלות לגביו יהיה שווה –

(1)

לגבי נכה שבתכוף לפני הזדקקותו לתגמולים לפי תקנה 14 לא עבד עבודה רגילה, ל-97.0% מהדרגה הקובעת ואם הנכה הוא אב לילד - ל-125.8% מהדרגה הקובעת, לנכה הזכאי לתגמול לפי פסקה זו לא השתלם התגמול החודשי המגיע לו על פי החוק.

(2)

לגבי נכה שבתכוף לפני הזדקקותו לתגמולים לפי תקנה 14 עבד עבודה רגילה – לסכום הכנסתו הרגילה, אולם לא יפחת מהסכום שנקבע בפסקה (1), ולא יעלה על סכום השווה למכסימום התגמול הקבוע בפרק ו'4 ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] , תשכ"ח-1968; לנכה הזכאי לתגמול לפי פסקה זו לא ישתלם התגמול החדשי המגיע לו על פי החוק;

(3)

לגבי נכה שבתכוף לפני הזדקקותו לתגמולים לפי תקנה 14 היה נכה משוקם – לסכום המצטרף מהכנסתו הרגילה ומתגמולו החודשי המגיע לו לפי החוק; אולם לא יפחת מהסכום שנקבע בפסקה (1), ולא יעלה על סכום השווה למכסימום התגמול הקבוע בפרק ו'4 ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] , תשכ"ח-1968;

(4)

לגבי נכה המובטל יום ביטול חלקי - למחצית הסכום שנקבע בפיסקה (1), בנוסף לתגמול החודשי לו הוא זכאי על פי החוק; היה הנכה זכאי לתגמול על פי פסקה זו וגם לתגמול מלא או חלקי לפי סעיף 6 לחוק – לא יעלה סך כל תגמוליו על סכום התגמול המגיע לו לפי סעיף 6 לחוק.

(5)

לגבי נכה שבתכוף לפני הזדקקותו לתגמולים לפי תקנה 14 היה נכה שעבודתו הרגילה היא בתעסוקה עצמית – לשיעור התגמול האמור בפסקה (1); אולם, אם עקב הטיפול הרפואי פחתה הכנסתו הרגילה – לסכום שהוא הפרש בין הכנסתו לבין הכנסתו הרגילה; לענין תקנה זו לא יובא בחישוב ההכנסה הרגילה, סכום העולה על הסכום השווה למכסימום התגמול הקבוע בפרק ו'4 ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] , תשכ"ח-1968.

(ב)

בתקנה זו, " הכנסה רגילה " – לגבי נכה שעבודתו הרגילה היא בתעסוקה עצמית, סכום החלק השניים-עשר מהכנסתו השנתית האחרונה כפי שהצהיר עליה בפני פקיד השומה לענין מס הכנסה; ולגבי נכה אחר, סכום ההכנסה החדשית הממוצעת של תקופת שלושת החדשים שקדמו ליום היות הנכה זכאי לתגמולים לפי תקנה 14, בניכוי סכום המס לפי פקודת מס הכנסה.

(ג)

בתקנה זו, " הדרגה הקובעת " – סך כל המשכורת המשתלמת לעובד מדינה שדרגת משכורתו היא כ"ד של הדירוג האחיד ושאינה משתלמת לו תוספת שכר בעד בן משפחה.

4.

בין הצדדים נתגלעו שתי מחלוקות בנוגע לפרשנות תקנה 14א הנ"ל. המחלוקת הראשונה נוגעת לסיווג הזכאות: המשיב סבר כי עניינו מוסדר בתקנה 14א(א)(5); ואילו המבקש גרס כי העניין חוסה תחת תקנה 14א(א)(4). המחלוקת השניה עניינה בפרשנות תקנה 14א(ב), באשר לתקופה על-פיה נקבעת "הכנסתו הרגילה" של עצמאי לשם חישוב גובה התגמול: לגישת המשיב, התקופה הנבחנת הינה זו הקודמת למועד זכאותו לקבלת התגמול; ואילו המבקש סבר כי יש לבחון את השנה הקלנדרית האחרונה, בין אם חלה עובר למועד הזכאות ובין אם חלה אחריו.

5.

ועדת הערעור אימצה את גישת המשיב באשר למחלוקת הראשונה, ואת גישת המבקש בנוגע למחלוקת השניה. שני הצדדים ערערו על ההחלטה. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב באשר לשתי המחלוקות. לפיכך התקבל ערעורו של המשיב ונדחה ערעורו של המבקש. הליכים אלו נמשכו כ-7 שנים, ובינתיים שילם קצין התגמולים למשיב רק חלק מהתגמול המגיע לו בהתחשב בזכיותיו, בין היתר נוכח צו עיכוב ביצוע חלקי של פסק-הדין

עד להכרעה

בהליך זה.

אשר למחלוקת הראשונה, קבע בית המשפט הנכבד קמא, כי תקנה 14א(א)(5) חלה על כל עצמאי, בין אם חדל מעבודתו לחלוטין ובין אם פחת היקף עבודתו באופן חלקי בלבד. אשר למחלוקת השניה, קבע בית המשפט כי שתי הפרשנויות שהציגו הצדדים לתקנה 14(ב) הינן בעלות אחיזה בלשון התקנה. עם זאת, תכלית התקנות הינה ליתן פיצוי לנכה בהתאם להפסד בהשתכרותו נוכח הטיפול הרפואי. על כן, יש להעדיף את הפרשנות שהציע המשיב, המתיישבת עם תכלית זו ומיטיבה עם הנכה, על פני פרשנותו של המבקש, הסותרת אותה תכלית.

מכאן הבקשה שלפנינו.

6.

המבקש טוען, כי החלטת בית המשפט המחוזי מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן היא עוסקת בפרשנותן של תקנות בשאלות שטרם נתבררו בבית משפט זה, ויש להן השלכות על נכים רבים הנזקקים לתגמול בשל העובדה שעקב הטיפול הרפואי אינם מסוגלים לעבוד.

אשר למחלוקת הראשונה , טוען המבקש כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי יוצרת אפליה בין עצמאים לבין עובדים שכירים, בקרב קבוצת הנכים שהיקף עבודתם פחת, אך לא נשלל לחלוטין נוכח הטיפול הרפואי. תכליתה של התקנה הינה, לשיטתו, להבחין בין ביטול מוחלט מעבודה לבין ביטול חלקי, כאשר במקרה האחרון אין ליתן תגמול מלא בגין הפסדיו של הנכה, אלא סכום קבוע בלבד, וזאת כדי לעודד את הנכה לשוב לעבודה או להתמיד בה. רציונאל זה חל הן על עצמאי והן על עובד שכיר, ולפיכך יש לפרש את התקנות כמחילות הסדר זה על שניהם כאחד. מעבר לכך, דרך החישוב הקבועה בתקנה 14א(א)(4) היא שחלה בענייננו, מאחר שזו מתאימה, לתפיסתו, במיוחד לעצמאים, וזאת כיוון שבעניינם קיים קושי מיוחד לכמת את הירידה בהכנסה הנובעת מביטולם מעבודה.

אשר למחלוקת השניה , טוען המבקש כי לשונה של תקנה 14(ב) מבדילה בין עובד שכיר לבין עצמאי: אשר לשכיר, נאמר בתקנה כי "הכנסתו הרגילה" נקבעת על-פי הכנסתו עובר להיותו זכאי לתגמול; ואילו בעניין עצמאי נאמר כי הכנסתו הרגילה תיקבע בהתאם ל"הכנסתו השנתית האחרונה". התקנה ביקשה להבדיל בין עצמאי לבין עובד שכיר בעניין זה, וזאת הן כיוון שמשכורתו של שכיר נוטה להיות קבועה, בעוד ניהול עסק עצמאי יוצר הכנסה שגובהה משתנה מעת לעת, והן משום שההשפעה של גריעת שעות עבודה אצל העצמאי על הכנסתו הינה מובהקת פחות מהחסרת שעות אצל עובד שכיר. כן טוען המבקש, כי התגמול בעד טיפול רפואי ניתן אך במקרים של היעדר אפשרות לעבוד באופן זמני, ואילו חישוב התגמול במקרה של הנצחת הביטול מעבודה מוסדר בהוראות אחרות. לבסוף, המבקש טוען כי אף אם פרשנותו של המשיב לתקנות היא אפשרית, עדיין יש להעדיף את פרשנותו שלו, באשר הוא הרשות המינהלית האמונה על ביצועו של הדין.

7.

המשיב תומך יתדותיו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומוסיף עוד משלו. אשר למחלוקת הראשונה , טענתו העיקרית היא כי עניינו של עצמאי אינו מתאים לתקנה 14א(א)(4), החלה על ביטול חלקי, שכן ההגדרות הרלבנטיות שם מתאימות לחישוב הפסדיהם של עובדים שכירים בלבד. לפיכך עניינו של עצמאי חוסה, לשיטתו, תחת תקנה 14א(א)(5), אשר אינה נדרשת כלל לשאלת הביטול החלקי או המלא, ובוחנת רק את ההפסד בהכנסתו של העצמאי. אשר למחלוקת השניה , טוען המשיב כי גישתו הפרשנית של המבקש יוצרת אפליה בין עובד שכיר לבין עצמאי. עובד שכיר יזכה בתגמול קבוע בהתאם להכנסתו עובר להיזקקותו לטיפול, ואילו עצמאי יזכה בתגמול בגובה דומה רק בשנה הראשונה לזכאותו, אך בשנים הבאות הוא יסבול מהידרדרות בגובה התגמול. כן טוען המשיב, כי אין בסיס בדין לטענת המבקש, לפיה התגמול עקב טיפול רפואי מיועד למצב זמני בלבד. הפרשנות שמציג המבקש מנוגדת גם להנחיות הפנימיות של משרד הבטחון שהיו בתוקף בתקופה הרלבנטית.

מעבר לכך, המשיב טוען כי ענייננו אינו עומד באמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי בבית משפט זה, שכן אין לו חשיבות כללית, שהרי לא ידוע על שום מקרה בו עלתה השאלה נשוא תיק זה בעבר, וספק רב אם יש עוד נכים המצויים במצבו העובדתי של המשיב. יתר על כן, המשיב טוען גם כי קצין התגמולים אינו משלם את מלוא הסכום בו חויב בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא בדבר עיכוב הביצוע, ולדעתו אף בכך יש משום נימוק שלא להיעתר לבקשה.

8.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי לא תינתן אלא במקרים נדירים, המעלים שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית והשלכות רחבות, החורגות מנסיבותיו של המקרה הבודד (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר דפנה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 127-126 (1982); רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני (טרם פורסם), פיסקה ד (2006); רע"א 288/07 פלוני נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים (טרם פורסם), פיסקה ד (2007)).

בפרשת

חניון חיפה בע"מ קבע הנשיא שמגר, בין השאר, כך:

"חשיבותה המשפטית של הבעיה המועלית לדיון יכול שתשתנה בעיני בית המשפט מעת לעת, בהתאם להתרשמותו של בית המשפט בעניין משקלה היחסי, תדירותה , הקשרה, או זיקתה לבעיות משפטיות אחרות ושיקולים כיוצא באלה. יכול גם שבית המשפט יבחר ויסנן, בגדר קביעת עדיפויות מצדו, לאלו מן השאלות, להן הוא מייחס חשיבות, הוא רואה לפנות אותה עת, שהרי לא ניתן לדון בגדר ערעור נוסף, בכל זמן, בכל הבעיות, אשר בהן טמונה חשיבות יחסית"

( שם , בעמ' 128. ההדגשה שלי – ח' מ' ).

המבקש, בעדותו בפני ועדת הערעורים מיום 11.7.04, טען כי לפחות במהלך 12 השנה האחרונות בהן הוא נמצא בתפקידו, הוא לא נתקל במצב דברים שבו נקבע כי עצמאי מסוגל לעבוד בחצי משרה בלבד, ולפיכך לא עלתה כלל שאלת חישוב התגמול במקרה כגון זה. ספק גדול, איפוא, אם יש לשאלה משפטית המועלית כאן חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים שבפנינו, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה (רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס , פ"ד נב(2) 214, 218 (1998)).

9.

יתרה מכך, המדינה הודיעתנו בדיון, כי היא שוקדת עתה על התקנת תקנות חדשות, אשר יסדירו את כל התחום בו עסקינן, ויפשטו את ניסוח התקנות, שהוא אכן קשה אף לשיטתה. תהליך ההתקנה מצוי כעת בשלב מתקדם וצפוי להסתיים בקרוב. הנה כי כן, ההידרשות אל פרשנות התקנות הקיימות אינה אלא ברכה לבטלה מבחינת חשיבותה הציבורית, במיוחד בשים לב לכך שתקנות אלו אמורות להיות מוחלפות בקרוב – באחרות. אשר על כן, ההסדרים להם טוען קצין התגמולים במסגרת בקשתו – מן הראוי שיטופלו בדרך של תיקון והבהרה של הניסוחים בחקיקת המשנה, ולא בדרך העיון מחדש בפסיקה, העוסקת במקרה המיוחד שבא להכרעה כאן (השוו: דנ"א 4002/90 מנהל

מס שבח מקרקעין חיפה נ' עזבון המנוחה אהובה (אדלה) שפייר ז"ל (לא פורסם) (1990)).

בהערת אגב נוסיף, כי במסגרת התקנות החדשות, ראוי לבחון אף את הצורך בהתאמה מדויקת יותר של התגמול המוענק עקב טיפול רפואי להוראה המסמיכה, המצויה בסעיף 43(ב) לחוק הנכים ומורה כדלקמן:

"

שר הבטחון יקבע בתקנות ענינים אלה:

(1)

תגמולים, או תגמולים נוספים, שישולמו לנכים המקבלים טיפול לפי סעיף-קטן (א), ועקב הטיפול אינם מסוגלים לעבוד;

(2) הפחתות מתגמוליהם של נכים המקבלים טיפול כאמור וכלכלתם אגב היא על חשבון המדינה."

ראינו להדגיש הדברים, שכן דומה שהתקנות הנוכחיות, מעבר לסרבולן – אינן מקפידות בהכרח על קיום התנאים הנ"ל. זוהי, איפוא, סיבה נוספת שלא להיענות לבקשה, וד"ל.

10.

בשולי הדברים נציין, כי אין בדחיית בקשה זו משום אימוץ מלוא פרשנותו של בית המשפט הנכבד קמא, ולפיכך את פסק דינו ראוי לקרוא רק כקביעה פרטנית, על רקע היישום הראוי לחוקי הנכים, אותם יש להחיל:

"...ברוחב-לב ולא ביד קמוצה, מתוך רצון להיטיב עם הנכה ושלא להקפיד עמו. חוקים אלה ייעודם הוא להיטיב עם הנכה – בענייננו: עם נכי צה"ל – להיטיב ולגמול טוב למי ששירתו את המדינה ונפגעו בעת שירותם ובקשר עם שירותם, ועל דרך זה יפורשו ויוחלו"

( דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן , פ"ד נו(5) 732, 743 (2002). ראו גם ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט , פ"ד מד(3) 646, 655 (1990)).

11.

לסיכום: נוכח ייחודיותו של המקרה הנדון כאן, ולאור החלפתן הצפויה של התקנות, הנני מציע לחבריי לדחות את בקשת רשות הערעור.

צו עיכוב הביצוע החלקי שהושת בבש"א (מחוזי ת"א) 26629/00 – יבוטל, והמבקש ישלם למשיב את כל הפרשי הכספים שנמנעו ממנו עד כה.

בנסיבות העניין, אין מקום לצו להוצאות.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין :

אני מסכים.

המשנה-לנשיאה

השופטת מ' נאור :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת