רע"א 1011/12 בנדק מאיר נ. עו"ד יעקב לסרי

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטים י'

כהן ו ר' שפירא ), שדחה את ערעור המבקשים "בכל הקביעות הכספיות" שבפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון ) וקיבל את הערעור בנושא פירוק השיתוף.

1.

המבקשים ומשיב 1 (להלן: המשיב ) הם בעלים במשותף של חלקת מקרקעין בזיכרון יעקב (להלן: החלקה ). בין הצדדים התעוררה מחלוקת בנוגע לזכויות בחלקה ובעטיה הוגשו תביעות הדדיות לבית משפט השלום בחיפה. המשיב טען כי לכל צד זכות לשימוש ייחודי בחלק מסוים של החלקה; וכי המבקשים פלשו לחלק שבחזקתו ומנעו ממנו להשתמש בו. המשיב תבע דמי שימוש ראויים ופיצוי בגין אובדן השימוש ביתרת החלקה. המבקשים, מצידם, טענו כי בהיעדר חלוקה בעין, אין ממש בטענות המשיב בדבר פלישה והפרעה לשימוש, ועתרו לפירוק השיתוף בחלקה.

2.

בית משפט השלום (כב' השופטת י' קראי-גירון ) קיבל את גרסת המשיב כי רישום הזכויות בנכס אינו משקף את מצב הזכויות בפועל, וקבע כי לצדדים קיימות חזקות ייחודיות בחלקים מסוימים בנכס. בית המשפט דחה את התביעה לפירוק שיתוף שהגישו המבקשים, וכן דחה את התביעה שכנגד שהגיש המשיב בגין אובדן אפשרות השימוש בנכס. בית משפט השלום הורה למבקשים לפנות את השטח שאליו פלשו, וחייב אותם לשלם למשיב דמי שימוש ראויים ממועד הפלישה ועד מועד הפינוי בפועל.

3.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג , והשופטים י'

כהן

ו ר' שפירא ) דחה את ערעורי הצדדים על פסק דינו של בית משפט השלום, למעט בנושא פירוק השיתוף. בית המשפט המחוזי קבע כי היה על בית משפט השלום להורות על פירוק השיתוף משנתבקש לכך, והחזיר את התיק לשם דיון בסוגיה זו.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהליכים שקדמו לו נפלו מספר פגמים המצדיקים מתן רשות ערעור. ראשית טוענים המבקשים שבית משפט השלום פסק לטובת המשיב סעדים שלא נתבקשו בכתב התביעה שהגיש. בין היתר, נטען כי בכתב התביעה המקורי נכתב כי שטח האזור שאליו פלשו המבקשים הוא 411 מ"ר, בעוד שבית משפט השלום חישב את סכום הפיצוי לפי שטח של 600 מ"ר. עוד נטען כי המשיב לא תבע פיצוי ממועד הפלישה עד למועד הפינוי בפועל, אלא אך ורק ממועד הגשת התביעה ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן. עוד טוענים המבקשים כי לא הייתה יריבות בין המשיב לביניהם בעת הגשת התביעה מצידו, משום שהמשיב לא היה בעל זכויות בחלקה בעת שהוגשה התביעה המקורית.

5.

המשיב סומך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא. לעניין היקף שטח הפלישה טוען המשיב כי טענת המבקשים נדחתה לאחר דיון לגופו של עניין בערכאות הקודמות. בנוסף טוען המשיב כי טענת העדר היריבות נטענה בעלמא, וכי בדין נדחתה. לעניין תקופת השימוש, המשיב אינו חולק על כך שבכתב התביעה המקורי שהוגש מטעמו נתבעו דמי השימוש אך ורק עד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן. עם זאת, לטענתו, בסוגיה זו הורחבה החזית בין הצדדים בשלב הדיון בבית משפט השלום ללא התנגדות מצד המבקשים. לשיטתו, שינה המשיב את חזית הדיון בסיכומיו מפורשות בכך שביקש פיצוי בעד תקופת השימוש בנכס עד לפינוי בפועל, ואילו המבקשים לא התנגדו לכך. לחלופין מצביע המשיב על סמכותו הטבועה של בית המשפט לפסוק סעד שלא נתבקש במפורש מקום שהלה נובע מהסעד העיקרי, הדבר דרוש לשם עשיית הצדק, וכלל העובדות הרלוונטיות נתבררו בפני בית המשפט. לשיטתו, בפרשה דנן נתמלאו תנאים אלו. לפיכך, היה זה בסמכות הערכאות הקודמות להעניק סעד של דמי שימוש ראויים בגין התקופה שבמהלכה נמשכו ההליכים המשפטיים בפרשה דנן.

6.

לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה, באתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור לבית משפט זה ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום שהבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים במחלוקת הקונקרטית שנתגלעה ביניהם (ר"ע 103/1982 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193/2011 כראדי נ' נרקיס (לא פורסם, 14.6.2011)). הבקשה דנן איננה מעוררת שאלה כזו. המבקשים קובלים על כך שבית משפט השלום פסק למשיב סעד שונה מזה שהתבקש בכתב התביעה המתוקן: בעוד שבכתב התביעה התבקש לפסוק דמי שימוש ראויים עד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, בפועל פסק בית המשפט דמי שימוש עד למועד הפינוי בפועל, המאוחר למועד הגשת כתב התביעה המתוקן (עד לגובה הסכום ששולמה אגרה בגינו). לטענת המבקשים, בית המשפט לא היה מוסמך לעשות כן. אין בידי לקבל טענה זו. הלכה היא כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בגין נזק מתמשך עד למועד מתן פסק הדין המורה על תיקון העוולה, מקום שהתובע עתר לכך בסיכומיו בערכאה הדיונית לאחר שהביא ראיות לעניין במהלך הדיון, בבחינת שינוי חזית, והנתבע לא הביע התנגדות לכך בסיכומיו שלו. זאת אף מקום שהתובע עתר בתביעתו המקורית אך לפיצוי על הנזק שהתממש עד למועד התביעה, ובלבד שהפיצוי שנפסק לא יעלה על גובה הסכום ששולמה בגינו אגרה (ע"א 675/86 שמייסר נ' הודסמן , פ"ד מד(1) 133, 141-140 (1989)). כך גם במקרה דנן. שהות המבקשים בשטח לא הועמדה במחלוקת במהלך הדיון, בייחוד נוכח טענתם המקורית כי כבעלים במשותף בשטח רשאים הם לעשות בו שימוש, אשר נדחתה על ידי הערכאות הקודמות. בהמשך, נתבקש בית המשפט בסיכומי המשיב לפסוק דמי שימוש עד למועד הפינוי בפועל באם ימצא כי שהות המבקשים עולה כדי פלישה. המבקשים לא התנגדו לבקשה זו, ואכן נקבע כי שהותם בשטח מהווה פלישה שכזו (ראו: סעיף 27 לסיכומי המשיב בבית משפט השלום; סעיף 13 לתשובת המבקשים לתשובת המשיב בבקשה שלפניי; פסקה ה(ג)1 לפסק דינו של בית משפט השלום). אף לא מצאתי כי יש בטענות האחרות שהועלו בבקשה כדי לגלות עילה למתן רשות ערעור לבית משפט זה על פי אמות המידה האמורות.

הבקשה נדחית אפוא. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב 1 בסך של 15,000 ש"ח.