רע"א 1015/99 מדינת ישראל נ. אברהים בן עבד אל פתאח זועבי

1.המשיבים הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת בגין עבירת רצח ותקיפה בנסיבות מחמירות. לפי הנטען בכתב האישום, רצחו המשיב 1 ושלושת ילדיו - המשיבים 2-4 - את אחיה של אשת המשיב 1, יוסף זועבי (להלן: המנוח). הרקע לסכסוך הינו ריב מתמשך בין המשיבים למנוח, בדבר בעלות על קרקע. לפי המתואר, ביום 23.5.98 הגיעה לכפר, לפי הזמנת המנוח, משאית שהובילה מכולה, אותה ביקש המנוח להניח על הקרקע נשוא הסכסוך. כאשר ראו זאת המשיבים 1 ו- 2, פרץ ריב בינם לבין המנוח, תוך שהמשיבים 1 ו- 2 משמיעים איומים כלפי המנוח. בתיווך בני משפחה אחרים נרגעו מעט הרוחות, והמנוח הסכים לפנות את המכולה. המשיבים 1 ו- 2 עמדו לעזוב, אלא שאותה עת הגיעו למקום המשיבים 3 ו- 4. בשלב זה, התפתחה קטטה אלימה בין המנוח ושני בניו לבין המשיבים 1-4, שבמהלכה תקפו המשיבים את המנוח, בניו ואשתו, כשבידיהם צינורות ברזל. המשיבים היכו את המנוח בכל חלקי גופו, תוך שהמשיב 1 צועק "מות, מות". המנוח נפטר כתוצאה מפציעה בראשו.

ביום 21.6.98 נענה בית המשפט המחוזי (כב' השופט אמינוף) לבקשת המדינה, והורה על מעצרם של המשיבים 1-4 עד תום ההליכים.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, הוגש ערר לבית משפט זה. חברי השופט י' זמיר דחה את הערר, בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית מספקת למעצרם של המשיבים, על אף הסתירות בגירסאות התביעה. לגישתו של חברי, מהודעותיהם של בני המנוח עולה תמונה ברורה לפיה כל העוררים השתתפו בקטטה, וכולם היכו את המנוח. השופט זמיר ציין כי טבעי הדבר שיהיו אי-התאמות בין גירסאות העדים, כאשר מדובר בקטטה אלימה בין שתי משפחות יריבות, שבה מתרחשים הדברים במהירות. עם זאת, סבר חברי כי בעניין שלפנינו, לא מדובר בסתירות המשמיטות את הקרקע מתחת התשתית הראייתית הקיימת. לפיכך, נדחתה טענת המשיבים בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. בהמשך החלטתו, ציין השופט זמיר את טענת המשיבים לפיה מדובר בעבירת הריגה ולא בעבירת רצח, וכן את טענתם לפיה יש לייחס משקל לכך שהמנוח ומשפחתו הם שהתחילו את המריבה בעצם הצבת המכולה על הקרקע בניגוד לצו מניעה קיים, וכי בניו של המנוח היו הראשונים שהשתמשו במקלות ובצינורות. השופט זמיר קבע כי לא ניתן להכריע בטענות אלה בשלב המעצר, וכי הטענות תשמענה על-ידי בית המשפט היושב בדין. לאור התגבשות חזקת המסוכנות לפי סעיף 21 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996, אף אם מדובר, כטענת המשיבים, בהריגה ולא ברצח; החשש מהתלקחות מחודשת של הסכסוך בין שתי המשפחות; החשש משיבוש הליכים; וכן נסיבות המקרה (שימוש בנשק קר, והשמעת קריאות המכוונות לתוצאה הקטלנית); אימץ השופט זמיר את קביעת בית המשפט קמא, וקבע כי אין מקום בנסיבות העניין לחלופת מעצר.

2.לפניי בקשה להאריך את מעצרם של המשיבים, בתום תקופה של תשעה חודשים בה הם נתונים במעצר. המדינה ציינה בפניי כי פרשת התביעה צפוייה להסתיים בישיבה הבאה הקבועה ליום 8.3.99. לגישת המדינה, לא נס ליחם של טעמי המעצר כפי שפורטו בהחלטתו של כב' השופט זמיר, ועל-כן מתבקשת הארכת מעצר בתשעים ימים נוספים.

בא-כוחם של המשיבים טען בפניי כי מאחר שעברו תשעה חודשים מיום הגשת כתב-האישום, נרגעו הרוחות, ואין חשש ששחרורם של המשיבים יביא להתלקחות מחודשת של הסכסוך בין שתי המשפחות. טענה זו קשה בעיני, שכן דווקא שחרורם של המשיבים, אף בתנאי חלופת מעצר, עלול להביא לסערת רגשות ולליבוי הסכסוך, באופן שיש בו כדי לסכן את הנפשות המעורבות בשתי המשפחות. די במה שקרה עד כה, כדי להטיל מורא שמא הצדדים יגררו לאלימות מחודשת.

בהמשך דבריו, ציין הסניגור כי שני בניו של המנוח הוכרזו במהלך המשפט כעדים עוינים, וכי העדה עיישה אף היא חזרה בה מעדותה במשטרה. הודעותיהם במשטרה של עדים אלה, הוגשו לבית המשפט קמא מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות.

יש לזכור כי בקשה להארכת מעצר, אינה עיון מחדש בהחלטת המעצר. אך גם בעיון מחדש -וכאמור אין אנו נמצאים בהליך כזה- יש להצביע על כרסום מהותי בגירסת התביעה, שחל במהלך גביית העדויות במשפט, עד שיש בו כדי להשמיט את התשתית הראייתית שבידי התביעה. איני סבורה כי בענייננו, טען הסניגור לקיומו של כרסום בראיות הלכאוריות, שיש בו על פניו, כדי להוות טעם מספיק שלא להאריך את מעצרם של המשיבים.

3.בסוף טיעונו בפניי, העלה הסניגור טענה חלופית, לפיה ראוי להבחין בין המשיבים 1 ו2- למשיבים 3 ו4-. זאת מאחר ולפי האמור בכתב האישום, התכוונו המשיבים 1 ו2- לעזוב את המקום, אלא שאז הגיעו המשיבים 3ו4-, והתפתחה הקטטה האלימה.

שקלתי את טענתו החלופית של הסניגור, אך לא ראיתי לקבלה. בידי התביעה תשתית לכאורית כנדרש בשלב זה, לפיה השתתפו המשיבים 1 ו2- באופן פעיל בקטטה האלימה שפרצה בין הצדדים. יש לזכור כי המשיב 1, כאב המשפחה, הוא בעל המעמד הדומיננטי בקרב בניו, ומעורבותו בקטטה על פי הנטען בכתב האישום, לא תרמה להרגעת הרוחות. אשר על כן, לא ראיתי להבחין בין המשיבים בשאלת הארכת מעצרם.

4.על יסוד כל אלה, סבורה אני כי טעמי המעצר שמנה חברי השופט זמיר בהחלטתו מיום 20.7.98, עומדים בעינם. בהתחשב בחומרת המעשים המיוחסים למשיבים ואופיו האלים של האירוע, המקים את חזקת המסוכנות; בהתחשב בחשש מפני התלקחות מחודשת של הסכסוך, העלולה לסכן שוב חיי אדם; וכן בהתחשב בשלב בו מצוי משפטם של המשיבים; אני מורה על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים.

בשולי הדברים אוסיף כי הטרידה אותי הצהרתה של באת כוח המדינה, כי מבין שני תאריכים שנקבעו להמשך שמיעת המשפט נקבע מועד קרוב ל8.3.99-, ומועד נוסף סמוך לאחר תום תשעים ימי המעצר המבוקשים. נראה, כי הצדדים חלוקים ביניהם ביחס להערכת מספר הישיבות הנדרשות לצורך סיום המשפט. עם זאת, הודיעו הצדדים כי בישיבה שנערכה ביום 24.2.99, הבהיר בית המשפט קמא כי אם יתפנו מועדים קרובים יותר לדיון לפני 31.5.99, תינתן עדיפות לעניינם של המשיבים. אין לי אלא לקוות כי הצדדים ובית המשפט יעשו את המאמץ הנדרש, ויעלה בידם בכל זאת, לסיים את שמיעת משפטם של המשיבים עד לתום תשעים ימי המעצר הנוספים.