רע"א 1022/02 עיריית קריית גת נ. המועצה האזורית שפיר

הצדדים בבקשה שלפנינו – שתי רשויות מקומיות – הגיעו להסכם, בעקבות עתירה, שהגישה המשיבה כנגד החלטת שר הפנים להעביר שטח מתחומה לתחום המבקשת. בגדרי ההסכם נקבע, כי המשיבה תחזור בה מעתירתה, ואילו המבקשת תסכים, כי השטח האמור יישאר בתחומי המשיבה.

העתירה נמחקה איפוא, אלא שזמן קצר לאחר מכן חזרה בה המבקשת מהסכמתה ותבעה את סיפוח השטח לתחומיה.

או-אז הגישה המשיבה – שבשמונה השנים שחלפו מאז הוסיפה להחזיק בשטח – תובענה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע למתן פסק-דין, המצהיר, כי המבקשת ויתרה בהסכם "ויתור סופי ומוחלט על סיפוח השטח".

בקשת המבקשת לסילוק התובענה על-הסף נדחתה, ועל-כך מבקשת היא, כי תינתן לה רשות לערער.

הזמנו את היועץ המשפטי לממשלה להתייצב ולהביע את עמדתו. ואכן, שמענו מפי באת-כוחו, כי הסעד שהתבקש כלל לא יכול להינתן, שכן אין עירייה מוסמכת להשיל מעצמה סמכויותיה בדין. תחומי המשיבה נקבעים על-ידי שר-הפנים, והוא אשר מכריע במחלוקת שבין הצדדים. החלטתו נתונה כמובן לביקורת בית-המשפט הגבוה לצדק.

לאור עמדה זו, ובהמלצתנו, הסכימה המשיבה למחיקת תביעתה, תוך שמירה על זכותה לשוב ולהעלות טענותיה בפני הערכאות המוסמכות, ככל שיהא בכך צורך בעתיד.

אנו דנים, איפוא, בבקשה כאילו התקבלה וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

הערעור מתקבל. החלטת בית-המשפט המחוזי מבוטלת, והתביעה נמחקת על- הסף.

בנסיבות העניין, איננו רואים לעשות צו להוצאות.