רע"א 1025/10 מרגלית אלבז רביבו נ. אלכסנדר וקסלר

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול ), בגדרו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק-דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופטת ת. נאות-פרי ), אשר דחה את תביעת המבקשת להצהיר כי היא הבעלים של מכונית מסוג הונדה סיוויק, מ.ר. 48-216-19 (להלן: הרכב).

1.

בכתב תביעה שהוגש לבית המשפט השלום בחיפה טענה המבקשת, כי במסגרת שירותים משפטיים שהעניקה למר ניסל קרמר (להלן: המשיב 3) ולבנו, היא התבקשה לשחרר את הרכב שבבעלותם מעיקולים שרבצו עליו. לשם כך, על-פי הנטען, הוסכם בינה לבין המשיב 3 ובנו כי בתמורה לביצוע מבוקשם ולמתן שירותים נוספים יינתן לה הרכב. לדבריה, היא שילמה מכספה את החוב שרבץ על הרכב וכן חובות נוספים של משיב 3 ובנו. משהועבר הרכב לרשותה, בחודש ספטמבר 2004, נהגה בו מנהג בעלים, ובכלל זאת דאגה להעבירו במבחן רישוי ולבטחו. כן ציינה המבקשת בכתב התביעה, כי כל אותה העת החזיקה בייפוי כח מאת המשיב 3 ובנו לביצוע עסקאות ברכב. בהמשך נטען על-ידיה, כי בחודש פברואר 2005 נגנב הרכב על-ידי אלכסנדר וקסלר ויוסף אבו אלהיג'א (להלן: המשיבים 1 ו-2 בהתאמה), בסיועו של המשיב 3 ובנו. המשיבים מצידם דחו את טענותיה של המבקשת והציגו את גרסתם. המשיב 3 טען, בין היתר, כי מעולם לא מכר את הרכב למבקשת, וכי הוא זה שמסר לה את הכסף לצורך הסרת העיקול על הרכב. במאמר מוסגר יצוין, כי לאחר שהמבקשת התלוננה במשטרה על כך שרכבה נגנב, נערכה חקירה משטרתית בעניין ובמסגרתה נתפס הרכב. בעקבות זאת, פנתה המשטרה מכוח הוראת סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט -1969 , לבית משפט השלום בחיפה (ב"ש 3507/07), בבקשה כי זה יקבע למי מהצדדים התובעים לזכות ברכב עליה למסור אותו. בסופו של דבר, הורה בית המשפט (כב' השופטת י' פרדלסקי ) להשיב את הרכב לידיו של המשיב 3. בעוד הליך זה מתנהל, הוגשה לבית המשפט השלום בחיפה התובענה שעיקריה הובאו לעיל.

2.

לאחר בחינה מפורטת של הראיות שהונחו לפניו וניתוח עדויותיהם של העדים השונים, הגיע בית משפט השלום למסקנה כי לא הוכח שבין המשיב 3 ובנו לבין המבקשת אכן נכרת הסכם להעברת הבעלות על הרכב לידי האחרונה. המבקשת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורה נדחה, משלא נמצאה עילה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט השלום, או במסקנות אליהן הגיע.

3.

מכאן הבקשה שבפניי, בגדרה טוענת המבקשת כי חומר הראיות מוכיח שאכן נערך הסכם בינה לבין המשיב 3 ביחס להעברת הבעלות על הרכב לידיה, וכי הרכב נגנב ממנה על-ידי המשיבים לאחר שהיה בחזקתה במשך מספר חודשים. עוד טוענת המבקשת, כי נוכח אופי הראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי, היה עליו לדון בערעור לגופו ולא לדחות את הערעור בנימוק כללי, שלפיו אין הוא מתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. בהמשך טוענת המבקשת, כי אף אם נהגה ברשלנות בכך שלא העבירה את הבעלות ברכב על שמה כשעוד היה סיפק בידיה לעשות כן, אין בכך כדי להצדיק את שלילת זכותה לקבל את החזקה על הרכב.

לא אוכל להיעתר לבקשה. טענות המבקשת נגד ההחלטות שניתנו בשתי הערכאות דלמטה הן עובדתיות באופיין ועוסקות בשאלת מהימנותם של עדויות ומסמכים השונים שהובאו בפני ערכאות אלו. דיון בגלגול שלישי אינו ההליך ההולם לבירורן של טענות מעין אלו, שכן כידוע, מטרתו היחידה של הליך זה היא בירורן של שאלות משפטיות כלליות, אשר אינן מתעוררות במקרה שלפנינו (ראו ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.