פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
10254/07
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשת:
חוף צור עכו בע"מ
נ ג ד
המשיב:
בנק לאומי לישראל בע"מ
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בחיפה בע"א 4423/07 שניתנה ביום 28.10.07 על-ידי
השופט יצחק כהן
בשם המבקשת:
עו"ד ארז ללקין
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט כהן) מיום 28.10.07 בע"א 4423/07, בה נדחה ערעור המבקשת על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחיפה (הרשמת עופר) מיום 17.4.07 בתיק הוצל"פ (חיפה) 02-24033-06-0. בהחלטה נדחתה בקשת "פרעתי" שטענה המבקשת, וניתן אישור להמשיך בהליכי מימושו של משכון שניתן למשיבה.
ב.
(1) ביום 15.4.94 חתמה המבקשת על שטר משכון, בו מישכנה לטובת המשיב את המקרקעין הידועים כחלקה 90 בגוש 18002 וחלקה 56 בגוש 18008, לצורך הבטחת פרעון אשראי. בשנת 1997, לאחר שהמבקשת לא פרעה חובותיה למשיב, הגיש המשיב בקשה למימוש משכון בלשכת ההוצאה לפועל (תיק הוצל"פ (חיפה) 02-32919-97-8). עוד בטרם מומש המשכון, הגיעו הצדדים להסכם פשרה בגדרו הוסכם, בין היתר, על הדרך בה תפרע המבקשת את חובה, ועל הפסקתם של הליכי מימוש המשכון. בשנים שלאחר החתימה על ההסכם המשיכה המבקשת לנהל את חשבונותיה אצל המשיב ולקבל ממנו אשראי, עד שבשנת 2006 שוב חדלה מפרעון חובותיה, ועל-כן הגיש המשיב בקשה חדשה למימוש אותו שטר משכון.
(2) המבקשת הגישה לראש ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי", בה נטען כי המשכון מיצה את עצמו בהליך שהתנהל בשנת 1997, ויש לראותו כאילו נפדה בהסכם הפשרה. לטענתה, מעת שנחתם הסכם הפשרה, אין המשכון בא להבטיח אלא את החיובים שקדמו להסכם הפשרה או שהצדדים הסכימו עליהם בהסכם הפשרה עצמו, ולא חיובים מאוחרים יותר. בהחלטתה קבעה הרשמת עופר כי אף שבקשת המימוש הנוכחית נפתחה בהליך נפרד, ההליך שהתנהל בשנת 1997 נותר פתוח והמשכון לא מומש. כן נקבע, כי מהסכם הפשרה עולה באופן ברור שכוונת הצדדים הייתה להותיר את המשכון בתקפו. על-כן נדחו טענותיה של המבקשת, וניתן אישור להמשיך בהליכי המימוש.
(3) על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי באותן טענות. בית המשפט דחה את הערעור, לאחר שמצא כי מספר סעיפים בהסכם הפשרה מעידים באופן ברור ומובהק על כוונת הצדדים להותיר את המשכון כבטוחה ביניהם גם לחובות עתידיים. כן נסמך בית המשפט קמא על עדות אחד ממנהלי המבקשת, שבעבר עבד אצל המשיב. פסק הדין ניתן ביום 28.10.07, וביום 11.11.07 ניתנה למבקשת הודעה על הליך פינוי שנקבע ליום 24.12.07. כנגד פסק הדין הוגשה הבקשה שלפנינו, ועמה בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד למתן הכרעה. בבקשה לעיכוב ביצוע נטען נזק רב העלול להיגרם למבקשת, לרבות פגיעה בעובדים ובלקוחות שהזמינו אירועים.
ג.
המבקשת טוענת כי פרשנותם של סעיפי ההסכם, כפי שנעשתה בפסק הדין נשוא הערעור, נוגדת את המשמעות העולה מקריאת ההסכם כמכלול, ועל כן היא שגויה מעיקרה. עוד היא טוענת, כי החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה בחוסר סמכות ועל כן יש לבטלה; סמכותה של ראש ההוצאה לפועל מוגבלת לדיון בקביעת דרך ואופן ביצוע הליכי המימוש, והיא אינה מוסמכת לדון בטענות כנגד עצם תוקפו של שטר המשכון. בהקשר זה מפנה המבקשת את בית המשפט לרע"א 1098/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' פינקלשטיין (לא פורסם, 2005) (השופט גרוניס).
ד.
לאחר העיון אין בידי להיענות לבקשת רשות הערעור. ראשית, הבקשה תחומה למחלוקת הצדדים ואינה באה בקהלם של מקרים שבהם נשקלת רשות ערעור בגלגול שלישי. ולעיצומם של דברים, החלטתה של ראש ההוצאה לפועל ניתנה, כאמור, בעקבות בקשתה של המבקשת בטענת "פרעתי". כפי שציינה ראש ההוצאה לפועל בהחלטה, לא הייתה זו טענת "פרעתי" רגילה. המבקשת טענה כי המשכון שהוגש להוצאה לפועל כבר מומש, וכן כי על-פי הסכם הפשרה הוא אינו מבטיח את החוב שלא נפרע. סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 קובע כי אם החייב טוען שאינו חייב למלא אחר פסק הדין (ובמקרה דנן, אחר שטר המשכון) עליו חובת הראיה לכך, וכי ראש ההוצאה לפועל רשאי לקבוע "אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין". לבירור טענת המבקשת היה צורך בבירור כוונת הצדדים בהסכם הפשרה שנחתם ביניהם. בירור זה – שנעשה לפי דרישת המבקשת עצמה – נעשה בסמכות. טענתה של המבקשת עתה, כי לראש ההוצאה לפועל לא הייתה הסמכות הדיונית ליתן את ההחלטה הנדרשת לשם הכרעה בבקשה שהיא עצמה הגישה, היא – בלשון המעטה – מפתיעה. עוד אוסיף כי השאלה שנדונה בעניין בנק לאומי נ' פינקלשטיין
שהוזכר לעיל נסבה על תקפותן של הזכויות המהותיות ששועבדו בשטר הביטחון, ותוקפו של שטר הביטחון עוד מעת חתימתו, להבדיל מטענת "פרעתי"; שונה הדבר בעניין טענותיה של המבקשת, אשר לא קבלה על פגמים בחתמה על שטר הבטחון או בהסכם הפשרה.
ה.
(1) לא אוכל להלום גם את טענותיה של המבקשת לגבי הפרשנות שניתנה להסכם הפשרה. מקריאת ההסכם במלואו עולה בבירור, כי לא הייתה בו כל כוונה לפגוע בזכויותיו של המשיב או ביכולתו להיפרע מהמבקשת. סעיף 7 להסכם קובע, כי ככל שהמבקשת לא תקיים
"איזושהי התחייבות על פי הסכם זה ו/או על פי כל הסכם שבינם [הכוונה למבקשת, לבעלי מניותיה ולחברות אחרות בבעלותם החתומים כולם על ההסכם – א"ר] או בין מי מהם לבין הבנק, בין הסכמים קיימים ובין הסכמים עתידיים ... יועמדו לפרעון מיידי כל הסכומים המגיעים לבנק מהם, והבנק יהא רשאי לנקוט כנגד החברות או בעלי המניות החדשים או מי מהם בכל הליך משפטי, כפי שיראה מלפניו..." [ההדגשה הוספה – א"ר]
ובהמשך הסעיף:
"מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, הרי בין היתר יהיה הבנק רשאי לנקוט בכל הליך ולפעול למימוש שטר המשכון שנעשה לטובתו על הנכס...".
קשה להלום את הטענה כי משלא נכרת הסכם חדש פקע החיוב לפי שטר המשכון.
(2) עוד נקבע בסעיף 8(ב) להסכם כי "אין בהוראות הסכם זה או בתנאיו כדי לפגוע ו/או לגרוע ו/או לשנות מן הוראות ו/או התנאים הקבועים בכל הסכם ו/או מסמך ו/או כתב אשר החייבים או מי מהם חתמו עליהם...".
(3) בסעיף 9 להסכם נאמר, כי "כל הבטוחות שניתנו לבנק... ובכלל זה שטר המשכון, יישארו על כנם ובתוקפם, והם ישמשו גם להבטחת התחייבויותיהם של החייבים לפי הסכם זה" (הדגשה הוספה – א"ר). דברים ברורים אלה מצביעים על שימור תוקפו של שטר המשכון לחיובים המקוריים, לצד ההתחייבויות החדשות שבהסכם, ובאות הן כאחד.
(4) סעיפים אלה, שניסוחם אינו סבוך, מדברים בעדם ומעידים הם על שמירת זכותו של המשיב לפעול למימוש המשכון גם בעקבות הפרה של חיובים עתידיים שלאחר הסכם הפשרה. כפי שעולה מסעיף 8(ב), הבטחת החיובים שבהסכם הפשרה באמצעות שטר המשכון הייתה בנוסף לתוקפו כביטחון לכל חיוב אחר שבין הצדדים, ולא במקומו . נהיר כי בית המשפט המחוזי לא הוציא סעיפים אלה מהקשרם, ולא התעלם ממשמעות ההסכם כמכלול, כפי שטוענת המבקשת. סעיפים אלה מצויים לכאורה בליבו של ההסכם.
ו.
נוכח כל האמור אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור. משכך מתייתר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע; עם כל ההבנה לקשיים שייווצרו, ברי כי האפשרות להחלת שטר המשכון היתה ידועה למבקשת למצער מאז החלטתה של הרשמת לפני למעלה משבעה חודשים.
ניתנה היום, כ"ד בכסלו
תשס"ח (4.12.07).
ש ו פ ט