רע"א 1027/10 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ. אפרים קפרא

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים א' שטמר , א' דודקביץ ו- ב' ארנון ) בע"א 4770-08-07 מיום 31.12.2009 במסגרתו קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית המשפט השלום בראשון לציון (כבוד השופט ש' מנהיים ) בת.א. 5544/01 מיום 20.6.2006 והורה על ביטול פסק הדין הנ"ל ועל החזרת הדיון בתביעתו של המשיב לבית משפט השלום.

העובדות בתמצית

1.

המשיב הינו הבעלים של חלקה 95 בגוש 3705 ברחובות (להלן: החלקה ). בשנת 1997, ובהתאם לתוכנית בניין עיר החלה על החלקה, החליט המשיב להקים בניין בן שש דירות על החלקה. לצורך מימון הקמת הבניין פנה המשיב למנהל סניף בנק המבקש, בבקשה לקבלת הלוואות. בין המבקש למשיב הוסכם כי תירשם משכנתא על החלקה וכי המבקש ייתן למשיב הלוואות מפעם לפעם, בהתאם לקצב התקדמות הבנייה ולפי צרכיו.

2.

ההתדיינות בין הצדדים החלה בשנת 2001, עת הגיש המשיב כנגד המבקש שתי תובענות: האחת, למתן פסק דין הצהרתי והשנייה, כספית, במסגרתן טען כי המבקש הפר את ההסכם בין הצדדים בפברואר 1998 כאשר הפסיק להקצות לו הלוואות נוספות בטענה כי הוא לא עומד בהחזרי ההלוואות שכבר ניתנו לו. לדברי המשיב, כתוצאה מכך נגרם לו נזק כבד שכן הוא נאלץ להפסיק את הבנייה.

ביום 1.8.2001 הגיש המשיב תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה.פ. 961/01) במסגרתה התבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי לקביעת תוכן ההסכמות בין הצדדים וכן להצהיר כי מועד פירעון ההלוואות טרם הגיע וכי המבקש הפר את תוכן ההסכמות בין הצדדים ולא היה רשאי לפתוח בהליכי הוצאה לפועל של המשכנתא. הדיון בתובענה זו נמשך כשנתיים וחצי וביום 1.2.2004 ניתן פסק דין במסגרתו התקבלה תביעתו של המשיב וניתן סעד הצהרתי כמבוקש. ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין הנ"ל נדחה על ידי בית משפט זה ביום 28.3.2005 (ע"א 3251/04), למעט הוספת תנאי אחד להסכמות שבין המשיב למבקש.

3.

ביום 4.9.2001 הגיש המשיב תובענה לבית משפט השלום בראשון לציון שעניינה נזקיו כתוצאה מאותה הפרת הסכם על ידי המבקש. הוסכם כי הדיון בתובענה הנ"ל יושהה עד למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי וסיום הליכי הערעור עליו.

בפתח הכרעתו בתובענה הנ"ל ציין בית משפט השלום כי ההכרעה של בית המשפט המחוזי ותוספת התנאי להסכמות שבין הצדדים על ידי בית משפט זה מהוות מעשה בית דין שאין לערער עליו, ולפיכך המחלוקת שבין המבקש לבין המשיב נוגעת אך לשתי שאלות: האחת, מהם, אם בכלל, הנזקים שהוכיח המשיב כי נגרמו לו עקב הפרת ההסכם על ידי המבקש והשנייה, טענת הקיזוז של המבקש בגין חובו של המשיב וסכום החוב הנ"ל.

בית משפט השלום דחה את טענתו של המבקש לפיה גם אם יצליח המשיב להוכיח כי נגרם לו נזק בר פיצוי, אין מקום לפצותו, זאת בשל היעדרו של היתר בנייה לבניין. בית משפט השלום קבע כי:

"אין לקבל כי יש בטענה זו כדי לשלול כליל את אחריותו של [המבקש] לתוצאות ההפרות מצידו, ככל שתוצאות (נזקים) כאלה הוכחו. בפועל הבנייה הופסקה בגין הפסקת הזרמת הכספים ע"י הבנק, ולא בגין העדר היתר בניה ו/או הוצאת צו הריסה ע"י הרשויות".

בהמשך דן בית משפט השלום בנזקיו הנטענים של המשיב ודחה את טענתו לפיה נגרם לו נזק בגין ירידת ערך הדירות ולחלופין בגין אבדן דמי השכירות. המשיב טען עוד כי יש לפסוק לטובתו סכום של 50,000$ כפיצוי בגין עגמת נפש, צער וסבל. בית משפט השלום קבע כי אכן נגרמה למשיב עגמת נפש המזכה בפיצוי, לאחר שזה מצא עצמו בפני "שוקת שבורה בתחום המימון, שהיה קריטי עבורו בהיעדר הון עצמי". לפי בית המשפט מדובר בהתנהגות לא נאותה מצד המבקש, אשר התנער מן ההסכמות שהושגו בין הצדדים. בית המשפט קבע כי יש להעמיד את נזקיו הלא-ממוניים של המשיב על סך השווה ל-20,000$.

4.

בית משפט השלום דן בטענת הקיזוז של המבקש אשר טען כי הוא העמיד ביום 8.1.1998 הלוואה נוספת בסך של 20,000$ (להלן: ההלוואה שבמחלוקת ), זאת מעבר לשמונה הלוואות בסך כולל של 115,000$ עליהן הצהיר בהליכים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, למרות שהוא לא הצליח לאתר את מסמכי ההלוואה שבמחלוקת על בית המשפט לברר האם הוא הוכיח כי זו ניתנה על ידו למשיב. לפי בית משפט השלום, הרישומים בדפי החשבון של המשיב תומכים בטענתו זו של המבקש וכך אף עלה מן העדויות שנשמעו לפניו. בית משפט השלום קבע כי:

"הוכח להנחת דעתי שניתנה [למשיב] הלוואה נוספת בסך קרן של 20,000$. הואיל ולפי ת/3 ישנה יתרת חוב של מעל 2,000$ [שהמשיב] חייב לבנק גם ללא הלוואה זו, פירוש הדבר שהחוב הכולל הוא בכל מקרה לכל הפחות סכומם של אלה".

משכך, דחה בית משפט את תביעתו של המשיב לאחר שמצא כי

הנזק היחיד בר הפיצוי שהוכח על ידי המשיב נמוך מחובו למבקש.

5.

על פסק דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי במסגרתו נטען כי המשיב הוכיח את נזקיו הנטענים באמצעות חוות דעת של שמאי מומחה, כלכלן מומחה ותעודת עובד ציבור, אשר לא נסתרו על ידי המבקש שלא הגיש חוות דעת נגדית מטעמו וגם לא הביא ראיות אחרות לעניין הנזק. בנוסף טען המשיב כי המבקש לא הצליח להוכיח כי אכן ניתנה לו הלוואה נוספת, תשיעית במספר, וכי בהליכים הקודמים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה, הצהיר מנהל סניף המבקש במפורש כי ניתנו למשיב שמונה הלוואות בסכום כולל של 115,000$ בלבד.

המבקש טען מנגד כי בדין נדחתה תביעתו של המשיב בבית משפט השלום, שכן זה לא הביא ראיות התומכות בטענותיו ולא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. בהתייחס להלוואה הנוספת טען המבקש כי הלוואה זו התגלתה רק בשלב מאוחר, לאחר בדיקות נוספות שהתבצעו על ידו, ורק בשל טעות לא אוזכרה ההלוואה הנ"ל עד לאותו שלב.

6.

בית המשפט המחוזי קבע כי קביעותיהן של הערכאות הקודמות, אשר דנו כזכור בתביעתו של המשיב למתן סעד הצהרתי, לפיהן המבקש הפר את ההסכמות שבין הצדדים ולא היה רשאי לפתוח בהליכי מימוש המשכנתא, "מהוות בסיס איתן לטענות [המבקש] בתביעה לקבלת סעד כספי" (סעיף 5(ד) לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). לפי בית המשפט המחוזי קביעות אלה מובילות למסקנה חד משמעית לפיה הוכחה עילת התביעה של המשיב כלפי המבקש.

בית המשפט המחוזי התייחס לעניין ההלוואה הנוספת וקבע כי המבקש, עליו מוטל נטל ההוכחה, לא הצליח להוכיח כי ההלוואה הנוספת אכן ניתנה למשיב והגיעה לידיו. לפיכך נקבע כי יש לדחות את טענת הקיזוז שהועלתה על ידי המבקש וכי חובו של המשיב למבקש מורכב משמונה הלוואות בלבד.

7.

בהתבסס על קביעות אלה הורה בית המשפט המחוזי על ביטול פסק דינו של בית משפט השלום וקבע כי יש מקום להחזיר את הדיון לבית משפט השלום אשר ישוב לדון ולהכריע בנזקיו של המשיב, הממוניים והלא ממוניים, וזאת כאשר "ברור הוא שעיכוב הבניה עקב הפסקת המימון ע"י הבנק הוא שגרם לנזקים של ממש [למשיב], וכל שנותר הוא לקבוע את שיעורם" (סעיף 7(ח) לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

8.

מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה טוען המבקש כי יש לקבל את בקשתו בשל עיוות הדין שנגרם לו כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדבריו, פסק הדין הנ"ל מהווה "פגיעה בכללי הצדק הטבעי", זאת מאחר ובית המשפט המחוזי התעלם לחלוטין, כך לטענת המבקש, מן המוצגים שהוצגו בפניו והתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום בניגוד להלכה של בית משפט זה.

דיון והכרעה

9.

דין הבקשה להידחות, זאת מאחר שלא מועלית במסגרתה כל שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בנוסף, איני יכול לקבל את טענת המבקש לפיה נגרם לו עיוות דין כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בית משפט זה חזר וקבע כי אין בהתערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור, הואיל ואין בכך דבר מעבר לעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו, בין היתר: רע"א 8635/09 עבוד נ' פדידה (לא פורסם, 3.5.2010); רע"א 6109/07 שירן נ' שיטרית (לא

פורסם, 16.12.2007)]. יתרה מכך, על פי פסיקותיו של בית משפט זה, ערכאת הערעור רשאית להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית וזאת במקרים חריגים בהם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות, או אם מתגלה פגם או שגיאה עקרונית היורדים לשורש הדברים בהערכת הראיות ובקביעת העובדות

[ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו (לא פורסם, 28.11.2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית, 2009)].

משכך, אין אפשרות לקבל את טענת המבקש לפיה נגרם לו עיוות דין. בנוסף, יש לזכור כי בית המשפט המחוזי בפסק דינו החזיר את הדיון לבית משפט השלום. בנסיבות אלה עדיין לא ניתנה הכרעה סופית בתביעתו של המשיב, ולפיכך אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בנסיבות בהן טרם נתבררה המחלוקת בין הצדדים לאשורה.

לסיום ברצוני לציין כי טענתו של המבקש לפיה נגרם לו עיוות דין נראית מעט תמוהה נוכח קביעותיהם הקודמות של בתי המשפט שהכריעו במחלוקת בין הצדדים. בית המשפט המחוזי אף מצא לנכון לציין בפסק דינו, אשר בגינו הוגשה בקשה זו, כי "שלוש ערכאות לפנינו כבר הביעו מורת רוחן מדרך התנהלותו של הבנק עם [המשיב]" (סעיף 8 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). משכך, ונוכח העובדה שהסכסוך בין הצדדים שב ונדון על ידי הערכאות השונות ומכיוון שכאמור לא מצאתי עילה להתערבותו של בית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור בסכסוך הנ"ל, אין בידי אלא לדחות את הבקשה.

10.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. למרות שלא התבקשה תגובתו של המשיב לבקשה, המבקש ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 3,000 ש"ח.