רע"א 10311/07 ד"ר לומקין יעקב נ. מדינת ישראל שר הבריאות

1.

המבקש, רופא במקצועו, הורשע ביום 23.8.00 בעבירות של אינוס ועשיית מעשים מגונים ונגזרו עליו חמש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל. ערעור שהגיש המבקש על חומרת העונש לבית משפט זה נדחה. לאחר הרשעתו, הגיש משרד הבריאות קובלנה משמעתית כנגד המבקש בהתאם לסעיף 41(5) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן: הפקודה ). שר הבריאות מינה וועדה מיוחדת בהתאם לסעיף 44א(א) לפקודה אשר שמעה את הגנת המבקש והמליצה על שלילת רישיונו של המבקש לצמיתות. כב' השופט (בדימוס) ו' זיילר, אשר לו האציל שר הבריאות את סמכותו על-פי הפקודה, אישר את המלצת הוועדה.

2.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת י' צור- ס"נ). בית המשפט דן בשתי שאלות מרכזיות אותן העלה המבקש בערעורו. האחת הינה האם היה רשאי שר הבריאות להאציל את סמכותו לשופט (בדימוס) זיילר. השניה הינה האם הרכב הוועדה היה כדין בהתאם לפקודה.

בית המשפט בחן את הפרשנות הראויה לסעיף 41 לפקודה וקבע כי "אין להניח כי המשמעות הפרשנית של סעיף 41 לפקודת הרופאים היא כי שר הבריאות אינו יכול לאצול את סמכויותיו". בית המשפט בחן את תכלית החוק, שהינה נקיטת צעדים עונשיים משמעתיים נגד רופאים שמעלו בתפקידם ומנגד שמירה על זכותם של הרופאים לניהול הליך חוקי תקין, וקבע כי אצילת הסמכות במקרה זה דווקא מסייעת להגשמת תכלית זו, שכן היא מאפשרת לגורם משפטי בעל מומחיות וניסיון להחליט על מידת העונש הראויה ולאזן בין האינטרסים המתנגשים. בית המשפט חיזק את מסקנתו אף מהשוואה לחוקים אחרים ודחה את פרשנותו הדווקנית של המבקש ללשון החוק.

כן נדחתה טענת המבקש לפיה החלטת הוועדה משוללת תוקף שכן חבריה מונו על ידי שר הבריאות ולא על ידי מנכ"ל משרד הבריאות כנדרש בפקודה. בית המשפט קבע כי מדובר בפגם טכני ושולי שאינו פוגע בתכליתה המהותית של עבודת הוועדה ואינו מצדיק את ביטול הצו שניתן על ידה.

לפיכך הוחלט על דחיית הערעור.

3.

מכאן הבקשה שבפני. המבקש מעלה אותן טענות אשר העלה בפני בית המשפט המחוזי וטוען כי יש בהן כדי להוות שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור. בנוסף טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי דן אך בטענותיו המקדמיות אך לא דן בערעור לגופו.

המשיבה בתגובתה טוענת כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. המשיבה טוענת כי צדק בית משפט קמא בקביעותיו וכי אין להתערב בהן. כמו כן טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא משלא התייחס לטענותיו של המבקש לגוף הערעור שכן טענותיו אלו משיגות על הרשעתו החלוטה של המבקש בפלילים.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובנספחים השונים באתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור בחלקו. אכן, הטענות אותן העלה המבקש בפני בית המשפט המחוזי אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. האצלת סמכותו של שר הבריאות לידי השופט (בדימוס) זיילר נידונה לעומקה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ואיני מוצאת כי יש בה ממש המצדיק בחינה של ערכאה נוספת. טענתו השנייה של המבקש בדבר הרכבה הפגום של הוועדה נוגע כולו לנסיבות עניינו הפרטני של המבקש, ואף בכך אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. אציין כי אף לגופם של דברים מסכימה אני עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיות אלו.

5.

עם זאת, מצאתי ממש בטענתו של המבקש לפיה לא נידון ערעורו לגופו. אמנם, מעיון בסיכומיו של המבקש בערעור שהוגשו לבית המשפט המחוזי עולה כי רבות מטענותיו נוגעות להרשעתו בפלילים, הרשעה עליה התבסס הצו שניתן על ידי השופט (בדימוס) זיילר. בוודאי אין מקום להתייחס לטענות אלו מאחר שמדובר בפסק דין חלוט שאין לערער אחריו, וודאי שלא במסגרת דיון משמעתי על-פי הפקודה. עם זאת, מהסיכומים עולה כי המבקש העלה אף טענות שנוגעות לאמצעי המשמעת שהוטל עליו ולחומרתו. טענות אלו לא נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי, ולעניין זה בלבד לא היה למבקש יומו בבית המשפט.

אשר על כן אני מורה כי העניין יוחזר לבית המשפט המחוזי אשר ידון בערעור גופו בלבד בהתאם לטענות שהעלה המבקש בסיכומים שהגיש בפני בית המשפט המחוזי בערעור.