פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
10319/04
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
הפטריארך היווני האורתודוכסי
נ ג ד
המשיב:
מאיר זרי
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום
12.9.04 בע"א 3421/00 שניתן על-ידי
סגן הנשיא י' גולדברג, סגנית הנשיא ר' שטרנברג-אליעז
והשופט ע' פוגלמן
בשם המבקש: עו"ד א'
הורניק
החלטה
א.זו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא גולדברג, סגנית הנשיא שטרנברג-אליעז, והשופט פוגלמן, ע"א 3421/00) מיום 12.9.04, אשר קיבל את ערעורו של המשיב על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט דותן, ת"א 103635/98) מיום 5.10.2000, וקבע כי התיק - שעניינו תביעת פינוי מחנות שהושכרה בשכירות מוגנת - יוחזר לבית-משפט השלום לדיון והכרעה בעילות הפינוי.
ב.(1) בבעלות המבקש חנות ברחוב הגימנסיה העברית 5, פינת המלך חירם ביפו ("החנות"),
אשר הושכרה למשיב בשכירות מוגנת בשנת 1995 למטרת ייצור
ומכירת נעליים, ארנקים וחגורות מעור. בתביעה שהגיש המבקש כנגד המשיב בבית משפט השלום, טען המבקש כי המשיב מפר את חוזה השכירות עם המשיב במספר דרכים המנוגדות למוסכם לחוזה: הוא אינו משתמש במושכר למטרה המוגדרת בחוזה, הוא ביצע בו שינויים ושיפוצים, הוא העביר את המושכר לבנו, אין הוא משלם שכירות בזה זמן רב, ונמנע מלערוך למושכר ביטוח מקיף.
(2) בית-משפט השלום נדרש לראיות בתיק וקבע כי החנות אמנם הועברה "לניהולו ולשליטתו המלאים" של בנו של המשיב, ובכך, כנקבע, הוכחה עילת הפינוי בסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר, תשל"ב-1972 בדבר "אי קיום תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". טענתו של המשיב כי המבקש הסכים לניהול החנות על-ידי בנו של המשיב, נדחתה גם היא. נקבע, כי טענה זו לא נזכרה בכתב ההגנה או בתצהירי העדות הראשית של המבקש. בהקשר זה נדחתה גם טענת המשיב, בהעדר תשתית עובדתית - כנקבע - כי נציגת המבקש לא הביעה כל מחאה או הסתייגות לניהול החנות על ידי הבן; ומכל מקום, כך נקבע, גם אם הסכים המבקש כלפי העבר, אין בכך כדי להעיד כלפי העתיד, כל שכן כאשר בחוזה השכירות נאמר כי הסכמה להעברת השימוש במושכר תינתן בכתב, ואישור מעין זה לא ניתן. בנוסף, נדחתה בקשת המשיב לסעד מן הצדק ונקבע כי אין ליתנו בנסיבות העניין. נוכח מסקנותיו, חייב בית משפט השלום את המשיב לפנות את החנות ולסלק את ידו הימנה.
(3) בית-המשפט המחוזי, שאליו ערער המשיב קיבל את ערעורו. ראשית, נקבע כי בפועל נהג המשיב בחנות מנהג בעלים, ועל כן לא הייתה העברה של המושכר מהמשיב לבנו. שנית, נקבע כי בית-המשפט קמא צריך היה להידרש לטענת המשיב בדבר הסכמת המבקש לניהול החנות על-ידי בנו של המשיב, משעלתה טענה זו בעדויות המשיב ובנו. טענת המשיב כי נציגת המבקש ידעה והסכימה לניהול הנכס על-ידי בנו של המשיב, לא נסתרה; המבקש נמנע מלהזמינה להעיד מטעמו,הגם שהיה בידו לעשות כן, ואין באפשרות המשיב, כך נקבע, להעידה. משכך, קמה חזקה כי בעל דין אשר נמנע מהבאת עד מרכזי שבשליטתו ללא הסבר סביר, הנה אילו היה מובא העד - כך החזקה - היה מעיד עדות שאינה מתיישבת עם עדות בעל הדין; חזקה זו, בצירוף עדויות המשיב ובנו, די בהן כדי לקבוע כי ניהול העסק על-ידי בנו של המשיב היה חלק מאומד דעת הצדדים עת נכרת חוזה השכירות. בית-המשפט המחוזי ביטל את פסק-דינו של בית-משפט השלום, והחזיר אליו - כאמור - את הדיון בכל עילות הפינוי שהעלה במבקש.
ג.בבקשת רשות הערעור נטען כי על בית-המשפט המחוזי היה להתעלם מטענותיו של המשיב בדבר הסכמת המבקש להעברת הניהול בחנות, כיוון שטענה זו לא הועלתה בכתבי הטענות או בתצהירי העדות הראשית של המשיב ובנו. בהקשר זה נטען כי טעה בית-המשפט המחוזי משקבע כי חזקה שנציגת המבקש, אותה נמנע המבקש מהעיד, הייתה מעידה עדות שאינה מתיישבת עם גירסתו, שכן חזקה זו חלה, כנטען, רק על מי שעליו מוטל נטל השכנוע לגבי אותה טענה; ונטל השכנוע לעניין הסכמת המבקש להעברת הניהול בחנות, חל על המשיב ולא על המבקש.
ד.(1) אין בידי להעתר לבקשה. כעולה מן האמור, בית-המשפט המחוזי לא סיים את הטיפול בתיק. הוא החזירו לבית-משפט השלום, "לדיון והכרעה בכל עילות הפינוי שמנה המשיב בכתב התביעה". די בכך, בלא שניכנס לעת הזאת למחלוקות לעיצומן, שלא להעתר לבקשה זו לרשות ערעור. אכן, בית-המשפט המחוזי קבע גם בקשר ליחס בין הבן לאביו בזיקה למושכר, כי ניתן להניח שבעדותה של עדה שלא הובאה מטעם המבקש היה כדי לחזק את גירסת המשיב, ויחד עם עדות המשיב ובנו "די בה כדי לקבוע כי ניהול העסק על-ידי הבן היה חלק מאומד דעת הצדדים בעת כריתת חוזה השכירות". ואולם, משנקבע כי בית-משפט השלום ידון ויכריע "בכל עילות הפינוי", הדרך הנכונה היא למצות את ההליכים בו, וכמובן בכך לא נסגרו שערי ערעור ושערי בקשת רשות ערעור לפי הצורך, בבית-המשפט המחוזי ואף בבית משפט זה, ככל שיהיו עילות לכך.
(2) אוסיף, כי אף בלא הנימוק דלעיל, קרי שטרם תמו הדיונים בתיק, מסופקני אם הייתה ניתנת רשות ערעור בגלגול שלישי בתיק זה על פי הכללים הנוהגים (ר"ע 103/982 חניון חיפה נ' מצת אור) (הדר חיפה), פד' לו' (3) 123). זאת, שכן על פניו המדובר בראש וראשונה בנסיבות הספציפיות שבמחלוקת בין הצדדים. ואולם, אין צורך להידרש לכך עתה, שכן ההליכים טרם תמו.
(3) טענתו האחרת של המבקש, הקשורה בהלכה שנפסקה בבית-משפט זה בע"א 4133/97 רינדר נ'
ויזלטיר , פ"ד נב (4) 580, שעניינה שימוש במושכר על-ידי קרובי משפחה של השוכר, ועמדתו - בניגוד לדעת המשיב - שאין להרחיב נושא זה אף לבתי עסק, לא הוכרעה בבית-המשפט המחוזי, שביסס את פסק-דינו על הנושא הראייתי, כאמור. יתכן כי אילו הוכרע נושא זה בבית-המשפט המחוזי
היה מקום להידרש אליו לכאן ולכאן, אך אף בכך אין צורך לקבוע מסמרות לעת הזאת.
(4) כללם של דברים: על התיק להתנהל במהלכו ולהידון בבית-משפט השלום, ואולם, נוכח התקופה הארוכה שעברה, בצוק העתים ובעומסים, מאז ראשית הדיון בו ( ב-1998 הוגש לבית-משפט השלום, הוכרע שם בשנת 2000 ובבית-המשפט המחוזי אך ב- 2004), יש מקום לקוות כי יטופל בהקדם האפשרי, וההליכים יימשכו (לפי הצורך) כסדרם.
ה.כאמור, לא אוכל להעתר לבקשה.
ניתנה היום, כ"ח באדר א'
תשס"ה (9.3.05).
ש ו פ ט