רע"א 1032/10 פלוני נ. קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' שנלר , ד"ר ק' ורדי ו- ר' לבהר שרון ) בע"א 2230-08 מיום 3.1.2010, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ) (כבוד השופטת ע' רביד וכבוד חברי הועדה, ד"ר ע' כץ ו- עו"ד י' ארבל ) (להלן: הועדה השנייה ) בע"נ 341/99 מיום 12.8.2008.

עובדות והליכים קודמים

1.

המבקש, יליד שנת 1979, התגייס לצה"ל ביום 30.7.1997 בפרופיל 97 ושהה כשבועיים בבקו"ם, במהלכם שוחרר מידי יום לביתו בתום שעות העבודה. לאחר מכן נשלח המבקש לבסיס טירונות כלל צה"לית בניצנים, שם שהה 10 ימים עד להפנייתו למיון פסיכיאטרי ולאשפוזו ביום 24.8.1997 בבית החולים ברזילי באשקלון. בהמשך, שהה המבקש במשך כחודש במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים שיבא בשל דיכאון פסיכוטי ומשם הועבר לאשפוז במרכז הרפואי לבריאות הנפש על שם אברבנאל, נוכח כוונות אובדניות שגילה עת שהה בבית החולים.

2.

ביום 25.11.1997 הגיש המבקש תביעה להכרה בזכותו על פי חוק הנכים. התביעה נדחתה על ידי המשיב בהחלטתו מיום 14.3.1999, בהסתמך על חוות דעתו של פרופ' משה קוטלר אשר הגיע למסקנה כי אין קשר בין המחלה הנפשית, שסימניה הופיעו עוד טרם גיוסו של המבקש לצבא, לבין תנאי שירותו הצבאי. ערעורו של המבקש על ההחלטה הנ"ל נדחה ביום 23.12.2003 על ידי הועדה (כבוד השופט מ' בן חיים וכבוד חברי הועדה, פרופ' י' זהבי ו- ד"ר צ' חפץ ) (להלן: הועדה הראשונה ). על החלטת הועדה הראשונה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי יש להחזיר את הדיון לועדה, בכדי שזו תבדוק האם ההחמרה במצבו הרפואי של המבקש נגרמה עקב שירותו הצבאי.

3.

ביום 12.8.2008 קבעה הועדה השנייה, בהסתמך על החומר שהונח לפניה ועל חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים באשר לשאלת ההחמרה במצבו של המשיב, כי יש לדחות את הערעור. לפי קביעת הועדה השנייה, המבקש לא הצליח להוכיח את טענתו לפיה הפחד מנשק ומירי במטווח בעת הטירונות היוו בעבורו גורם להחמרת מחלת הנפש, וכי הוא כלל לא העלה נושא זה בפני המומחים מטעם המשיב. עוד נקבע כי אין כל תיעוד במסמכים הצבאיים שהוגשו לבית המשפט כי המבקש אכן טען כי הוא פוחד מנשק וכי מפקדיו הכריחו אותו ליטול חלק במטווח. הועדה השנייה ציינה כי בכל המסמכים הרפואיים שהוגשו לא העלה המבקש כל טענה בדבר אירוע שגרם להחרפה במחלתו. בהמשך, דחתה הועדה השנייה גם את טענת המבקש לפיה השירות בבסיס סגור בטירונות הוביל להחמרת מצבו הנפשי. נקבע כי המבקש שירת בתנאים צבאיים שלא היו בהם אירועים מיוחדים או פעילויות יוצאות דופן, ולא התלונן על כל אירוע שיהיה בו כדי לגרום ללחץ מיוחד שיכול להוביל להחמרה במצבו.

4.

על ההחלטה הנ"ל הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי במסגרתו טען כי הועדה השנייה טעתה בקביעתה כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההחמרה במחלתו של המבקש לבין שירותו הצבאי. כן חזר המבקש על טענתו לפיה מצבו הנפשי החמיר במהלך הטירונות וכי לא היה צורך להצביע על אירוע דחק ספציפי, שכן לפי טענתו תנאי שירותו בכללותם היוו גורם דחק שהחמיר את מצבו. המשיב טען מנגד כי החלטתה של הועדה השנייה הינה החלטה מוצדקת המבוססת על חומר הראיות שהונח לפניה. עוד נטען כי הערעור נסב כולו על קביעות שבעובדה ועל העדפת חוות דעת רפואית אחת על פני האחרת.

5.

בית המשפט המחוזי דחה תחילה את טענתו של המבקש לפיה מחלתו פרצה במהלך שירותו וכי אין המדובר בהחמרה, זאת נוכח הקביעות החלוטות, אשר לא הוחזרו לבחינת הועדה בסבב השני, לפיהן המבקש סבל מהפרעה נפשית עוד קודם לשירות.

בית המשפט המחוזי ציין כי עיקר טענותיו של המבקש הן כנגד ממצאיה העובדתיים של הועדה השנייה וכי אין להתערב בהם. בית המשפט המחוזי קבע כי:

"בענייננו, הועדה בחנה לעומק את הראיות שהובאו לפניה, בין היתר, תיקו הרפואי של [המבקש], חוות הדעת הרפואיות, עדות המומחים, עדות [המבקש] ועדים מטעמו, וקבעה על בסיסן, בין היתר, כי [המבקש] לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין אירוע מסוים במהלך שירותו לבין החמרת מחלתו...

...קביעות אלה הינן קביעות עובדתיות, המבוססות על חומר הראיות שהיה מונח לפני הועדה קמא ועל בסיס התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדים שהעידו לפניה קבעה הועדה את אשר קבעה, ולא מצאנו בסיס להתערב בקביעות עובדתיות אלה".

בנוסף קבע בית המשפט כי אין להתערב בהחלטתה של הועדה השנייה להעדיף את חוות דעתו של פרופ' קוטלר מטעם המשיב על פני חוות דעתו של ד"ר ברוך מטעם המבקש, ולא רק מפני שמדובר ב"קביעה עובדתית-רפואית מובהקת" הנתונה לסמכותה של הועדה, אלא גם מפני שחוות דעתו של ד"ר ברוך לא היתה מבוססת על ראיות מדעיות ולא תאמה את הקביעות העובדתיות שנקבעו בסבב הראשון של ההליכים בעניינו של המבקש ולא את תלונותיו בפני רופאיו השונים.

בית המשפט המחוזי ציין כי די בקביעה זו כדי לדחות את הערעור, שכן לפיה לא קיים אותו "קשר סיבתי עובדתי" ההכרחי להוכחת החמרה במהלך השירות, אולם קבע בכל זאת כי לא מתקיים גם היסוד האובייקטיבי המהווה חלק מן "הקשר הסיבתי המשפטי". לסיום, איבחן בית המשפט המחוזי בין פסקי הדין אליהם הפנה המבקש לבין המקרה דנן, וקבע כי יש לדחות את ערעורו של המבקש.

מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

6.

לטענת המבקש בית המשפט המחוזי לא הסיק את המסקנה המתבקשת, לדבריו, מהעדויות והממצאים שהובאו בפניו ולא קבע כי אכן קיים קשר של החמרה בין שירותו הצבאי של המבקש לבין מחלתו. לטענתו, קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי לא דרות בכפיפה אחת עם העובדות שהובאו בפניו, כאשר לדבריו מעדותו שלו ניתן היה להבין מה היתה השפעתה של הטירונות על מצבו הנפשי.

דיון והכרעה

7.

כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123], אולם הבקשה שלפניי אינה מעלה כל שאלה שכזו, על אף ניסיונו של המבקש להציג כך את פני הדברים. בקשתו של המבקש עוסקת בסכסוך פרטני בינו לבין המשיב, ומשכך אין מקום להיענות לבקשתו.

בנוסף, הטענות עליהן מושתתת בקשתו של המבקש יוצאות חוצץ נגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי והמסקנות אותן הסיק על סמך ממצאים אלו. אין די בטענות מסוג זה בכדי להצדיק מתן רשות ערעור, שכן כידוע, לא בנקל מתערבת ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לא כל שכן בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי [ראו: רע"א 4092/09 סמואל נ' עמירון סי.טי.אל מימון והשקעות בע"מ (לא פורסם, 16.12.2009)].

8.

נוכח דברים אלו, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.