רע"א 10359/07 נאיף אמין סנדוקה נ. ניסים בר-חן - עו"ד

1.

המשיב, עורך דין במקצועו, תבע את המבקש בבית משפט השלום בירושלים ביום 1.2.00 לתשלום חוב שכר טרחה עבור שירותים משפטיים שניתנו לו בעיסקת מכירת נכס בירושלים. הוא המציא לתיק בית המשפט טופס אישור מסירה של כתב התביעה מיום 1.5.00, ולפיו כתב התביעה נמסר לידיה של אשת המבקש, בביתם, אך היא סירבה לאשר בחתימתה את המסירה.

משלא הוגש כתב הגנה – ניתן ביום 12.7.00 פסק דין לטובת המשיב, וזאת בהעדר הגנה.

כחלוף חמש שנים, ביום 13.6.05, הגיש המבקש לבית משפט השלום בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו. לטענתו, כתב התביעה ופסק הדין מעולם לא נמסרו לו, והוא למד לראשונה על קיומם זמן קצר לפני הגשת בקשתו, שעה שנפתחו נגדו על ידי המשיב הליכי הוצאה לפועל.

במספר ישיבות נשמעו בבית המשפט עדויות הצדדים וחקירותיהם הנגדיות לעניין הגרסאות השונות בדבר ידיעתו או ידיעתו של המבקש את דבר הגשת התביעה ומתן פסק הדין בהעדר ובדבר מועד המסירה או הידיעה.

בהחלטה מיום 28.1.07 דחה בית משפט השלום (כבוד השופט ר' וינוגרד) את בקשת המבקש לביטול פסק הדין. בהסתמך על העדויות והראיות שהובאו בפניו, קבע בית המשפט כממצא שבעובדה כי:

"תשובותיו המתחמקות (של המבקש – י"א), לפיהן סבר שהמשיב לא עומד על גביית החוב, אינן סבירות.

הצטברות תשובות אלה, יחד עם גירסתו הסדורה של המשיב ויחד עם אישור המסירה (שהספקות לגביו הועלו לעיל), מקימות יחדיו תשתית ראייתית מספיקה לידיעתו של המבקש, למצער אודות קיום ההליכים במסגרתם לא התגונן, וככל הנראה אף על עצם מתן פסק הדין...

די בהשתלבות יתר העובדות כדי להביא למסקנה כי למבקש היתה ידיעה מספקת אודות טיבם המדוייק של ההליכים, ויש להניח כי התובענה נמסרה לו".

בית המשפט הוסיף וקבע כממצא שבעובדה, כי:

"... נראה כי כל התנהלות המבקש בתובענה, מתחילתה ועד סופה, לא נועדה אלה 'למשוך זמן' מתוך תקווה כי יעלה בידו להתיש את המשיב. כך שלח המבקש את בא כוחו המקורי לנהל מו"מ עם המשיב (ביוני 2000, בין מועד הגשת התביעה למתן פסק הדין – י"א) אך בה בעת טען ב"כ המשיב במכתבו כי אינו מהווה כתובת לקבלת כתבי בי-דין. כך גם ניהל (המבקש – י"א) משא ומתן לפרקים עם המשיב, בתקווה להפחית במאות אחוזים את שכר הטרחה, וכן אף לא טרח לפעול במשך חמש שנים ממועד מתן פסק הדין עד שכלו כל הקיצין והמשיב פתח בהליכי הוצאה לפועל".

נוכח ממצאי עובדה אלה, קבע בית משפט השלום כי גם אם נותר ספק לעניין ביצוע ההמצאה (לאשת המבקש) במאי 2000 – הוכח כי המבקש ידע על הגשת התביעה נגדו סמוך לאחר הגשתה ובטרם ניתן פסק הדין (ביולי 2000), וידע המבקש גם ידע על מתן פסק הדין בהעדרו שנים רבות בטרם הגיש את הבקשה לביטולו.

על אף כל זאת – לא הגיש המבקש את הבקשה לביטול פסק הדין, אלא חמש שנים לאחר שניתן. לאור זאת דחה בית המשפט את הבקשה.

2.

המבקש הגיש על כך בקשת רשות לערער לבית המשפט המחוזי. בקשתו נדחתה על ידי בית המשפט (כבוד השופט מ' סובל). נקבע בהחלטה, כי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאי העובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לעניין ידיעתו האפקטיבית של המבקש את ההליכים שנוהלו נגדו ולעניין כך שהדברים היו ידועים לו שנים בטרם הגיש בקשתו לביטול פסק הדין.

עתה עותר המבקש בבקשה זו שבפני לרשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. טענתו העיקרית של ב"כ המבקש הינה, כי בתי המשפט קמא הרחיבו יתר על המידה את מבחן הידיעה האפקטיבית של בעל הדין תוך ויתור מוחלט על המבחן הקבוע בתקנות בדמות אישורי המסירה כפשוטם. המדובר בסוגיה עקרונית המצדיקה לטענתו בירור והכרעה נוספים בגדרו של ערעור בבית המשפט העליון.

המערער מוסיף וטוען כנגד ממצאי העובדה שנקבעו בערכאה הדיונית – הן לעניין העדר המסירה והן לעניין העדר הידיעה של המבקש את דבר ההליכים. הוא שב וטוען, כי לא נודע לו על הגשת התביעה ועל פסק הדין שניתן בהעדרו, אלא משנפתחו נגדו הליכי הוצל"פ, ימים ספורים בטרם הגיש בקשתו.

3.

לאחר עיון בנימוקי הבקשה ובחינת החלטות הערכאות קמא, החלטתי לדחות הבקשה מבלי לבקש תגובת המשיב.

הלכה משכבר היא, כי לא תינתן רשות לערעור בבית משפט זה בגלגול שלישי של ההליך, אלא במשורה רבה ורק באותם המקרים בהם מגלה הבקשה סוגיה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת בהשלכותיה מעבר למחלוקת ולסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים לבקשה.

לא מצאתי כזאת בעניין ובבקשה דנן. תמצית ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום פורטה לעיל, וממנה מתבקשת המסקנה כי המבקש אמנם ידע, שנים בטרם הגיש את בקשתו, את דבר התביעה שהוגשה נגדו ואת דבר פסק הדין שניתן נגדו בהעדר הגנה. ככלל, תמעיט ערכאת הערעור בהתערבות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית ולא תעשה כן אלא בחריגים שנקבעו לעניין זה בפסיקה.

העניין דנן רחוק מאותם החריגים, ולא נמצא לי טעם שיצדיק התערבות בממצאי העובדה האמורים.

ואם בהליכי ערעור כך, שבעתיים נכונים הדברים בבקשת רשות לערער ושבעים ושבעה בקשת רשות לערעור נוסף לגלגול שלישי של ההליך.

אשר לטענות המבקש לעניין חולשת מבחן "הידיעה" אל מול מבחן ההמצאה והמסירה – אין לי אלא לאמץ את שקבע לעניין זה כב' השופט מ' סובל בהחלטה נשוא בקשה זו, כי:

"ההלכה הרווחת כיום היא שידיעה ברורה על מתן פסק דין בהעדר הגנה מספיקה לשם תחילת מרוץ שלושים הימים להגשת בקשה לביטולו לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי".

אכן, המילים הקבועות בתקנה 201 הן: "...תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה". ברם, בשורת החלטות ופסקי דין נקבע כאמור כי בנסיבות הראויות ידיעה ברורה על מתן פסק הדין שקולה עניינית ותכליתית להמצאתו הטכנית לידי בעל הדין (ולעניין זה ראו בר"מ 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופ"ח לאומית , פ"ד נו(4) 769, 773; רע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט בע"מ (טרם פורסם, 4.11.04)).

גם לדוגלים בהשקפה המצמצמת את תחולת חריג "הידיעה" מכלל "ההמצאה", הרי ש:

"כלל 'הידיעה' אין פירושו אלא, כי מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה ומתמשכת בייזום הליך ערעורי, תוך ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז יתכן בנסיבות מסוימות כי חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי עם חלוף תקופה ארוכה מאז ידע בעל הדין בפועל על פסק הדין" (השופטת א' פרוקצ'יה בבש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס (טרם פורסם, 13.11.07)).

בעניין המבקש דנן, נקבע כממצאים שבעובדה כי ידע בבירור את דבר מתן פסק הדין סמוך לנתינתו, כי השתהה כמעט חמש שנים עד להגשת הבקשה לביטולו וכי השתהותו זו נגועה בחוסר תום לב ובניסיון "למשוך זמן" ולהתיש את המשיב.

בנסיבות אלה, יושמה כראוי וכנדרש ההלכה הפסוקה לעניין "כלל הידיעה", וזאת גם אליבא דהשקפה המצמצמת את "כלל הידיעה" ל"חריג הידיעה".

בהינתן כל זאת – לא קמה הצדקה למתן רשות לערעור.

אשר על כן – הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.