רע"א 1039/08 עבדו בטחיש נ. סמיר איוב

1.

ביום 1.9.88 הלווה המבקש לאביהם המנוח של שמונת המשיבים, סכום של 25,000 דולר. המנוח התחייב לפרוע ההלוואה תוך שנה, דהיינו עד ליום 31.8.89. כמו כן התחייב המנוח לשעבד למבקש "שליש מהמאפיה שבבעלותו במג'דל שמס" ולשלם לו מידי חודש אלף דולר כ"דמי שימוש במאפיה", וזאת עד לפרעון ההלוואה.

המנוח נפטר בשנת 1996. ביום 6.3.03 הגיש המבקש לבית משפט השלום במסעדה תביעה נגד שמונת המשיבים, כיורשי המנוח, לתשלום מלוא סכום ההלוואה שנטל אביהם. בית המשפט דחה את התביעה. בפסק הדין (כב' השופט מ' נדל) נקבע, כי התביעה שעילתה נוצרה באוגוסט 1989 התיישנה שנים רבות בטרם הגשתה במרץ 2003. עוד נקבע, כי המשיבים 7-2 הסתלקו מעזבון אביהם המנוח, ועל כן אין יריבות בינם לבין המבקש.

ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת נדחה (כב' השופטים ה' ח'טיב, ז' הוארי וב' ארבל). עתה פונה המבקש בבקשה זו שבפני לרשות לערער על פסק הדין של ערכאת הערעור.

לטענת המבקש, טעו הערכאות קמא בקביעתם כי התביעה התיישנה, זאת מתוך כך שלצד הסכם ההלוואה (מספטמבר 1988) שיעבד המנוח לזכות המבקש שליש מהמאפיה שבבעלותו. על פי סעיף 20 לחוק ההתישנות, התשי"ח-1958, "נושה שיש לו על חובו ערבון, משכנתא, משכון או שעבוד כיוצא באלה, אין בהתישנות כדי לפגוע בזכותו להפרע מן השעבוד". על כן – כך הטענה – כל עוד עומד השעבוד בתוקפו אין חוב ההלוואה מתיישן.

טענה נוספת לעניין זה הינה, כי הצו לירושת המנוח ניתן רק בשנת 1998, ולא חלפה תקופת ההתישנות ממועד זה ועד להגשת התביעה. עוד טוען המבקש, כי הסתלקות המשיבים 7-2 מעזבון אביהם המנוח היתה שלא בתום לב, ועל כן לא היה מקום לדחות התביעה נגדם בשל העדר יריבות.

על אלה מוסיף ב"כ המבקש טענות והשגות רבות כנגד ממצאי העובדה שנקבעו בערכאה הדיונית והמסקנות המשפטיות שנקבעו מתוך כך בשתי הערכאות.

2.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה – החלטתי לדון בה מבלי לבקש תגובת המשיבים, ולדחותה.

הלכה היא משכבר, כי לא תינתן רשות לערעור שני לבית המשפט העליון ולגלגול שלישי של ההליך, אלא רק באותם המקרים המיוחדים המעוררים שאלה או סוגיה עקרונית החורגת מד' אמותיו של הסכסוך הפרטני שבין הצדדים והמשליכה רוחבית מחמת חידושה או עקרוניותה מעבר למחלוקת הספציפית והקונקרטית (ראו רע"א 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור , פ"ד לו(3) 123).

עוד נפסק, כי גם אם נניח שגגה או טעות שנפלו בפסקי הדין, נשוא הבקשה,אין בטעות כזו כשלעצמה כדי להצדיק מתן הרשות לערעור הנוסף בבית משפט זה (ראו, לדוגמה, רע"א 385/93 בית נח, בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(3) 221; רע"א 7625/06 וולפסון תעשיות בע"מ נ' רכבת ישראל (טרם פורסם, 15.10.06); רע"א 3954/98 קנית השלום בע"מ נ' מסי"פ בע"מ (לא פורסם, 15.11.98)).

לאחר עיון מדוקדק בבקשה שבפני על נימוקיה וטענותיה – לא מצאתי בהם שאלה או סוגיה מסוג אלה שיש בהם להצדיק מתן הרשות לערער. פסקי הדין קמא מתבססים על ממצאי העובדה שקבעה הערכאה הדיונית. מסקנותיהם המשפטיות נובעות מאותם הממצאים, תוך יישום ההלכות והפסיקה הנדרשים לכל אלה. לא נתחדשו בפסקי הדין קמא חידושי הלכה ולא נתעוררו בהם סוגיות משפטיות חדשות ועקרוניות.

3.

גם לגופם של דברים, לא נמצאו לי שגגה או טעות שנפלו בפסקי הדין קמא. די לענייננו עניין ההתישנות. כתב התביעה הוגש על ידי המבקש ארבע עשרה שנים לאחר המועד הנטען לפרעון ההלוואה. המבקש לא תבע בכתב התביעה סעד כלשהו של מימוש השיעבוד או של "פרעון מן השעבוד" כמובן הדברים בסעיף 20 לחוק ההתישנות.

לא נטען גם כלל מה הוא אותו שיעבוד נטען – האם משכנתא (על מקרקעי המאפיה) או האם משכון (על "דמי השימוש" במאפיה).

גם לא נטען, וממילא לא הוכח, כי המאפיה האמורה המשיכה לפעול לאחר פטירת המנוח (בשנת 1996) או כי היא נכללת בנכסי העזבון. עילת התביעה היחידה שבכתב התביעה היתה חוב ההלוואה והסעד היחידי שנתבע היה פרעון ההלוואה.

על כן, בדין נפסק כי התביעה התיישנה שנים רבות בטרם הגשתה.

הטענה הנוספת כי מרוץ ההתישנות כנגד יורשים לא יתחיל אלא מיום שהוצא צו ירושה, אין בה ממש. די אם נפנה בעניין זה להוראות סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, ולהוראות סעיף 18 לחוק ההתישנות, התשי"ח-1958.

לאור כל זאת, החלטתי לדחות את הבקשה.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.