רע"א 10399/02 ניסים אברמוב נ. י.מ.כ.א. בינוי ופיתוח בע"מ

המשיבים הגישו בקשה למחוק את הערעור על הסף. לטענת המשיבים, פסק הדין נשוא הערעור היה בידי המערערים כבר ביום 30.9.02. המשיבים סומכים על שתי בקשות שהגישו המערערים לבית המשפט קמא, בקשה אחת עניינה מינוי כונס נכסים, והאחרת עיכוב ביצוע חילוט כתב הערבות.

המערערים הגיבו על דברים אלה וטענו כי פסק הדין לא הומצא לידיהם אלא ביום 8.10.02. כיצד אם כן יכלו המשיבים להגיש בקשות על יסוד פסק דין שלא הומצא להם? המשיבים טוענים כי נמסרה להם רק ההחלטה האופרטיבית של פסק הדין, וזאת באמצעות "אזרח שאינו משפטן בעצמו, אשר קרא את פסק הדין באחד מאתרי האינטרנט והתקשר ובישר את התוצאה לחתום מטה, מתוך רצון להביע את תמיהתו מהתוצאה המשפטית שנקבעה".

המשיבים הגיבו לדברים אלה, וציינו כי המבקשים לא טרחו לתמוך את דבריהם בתצהיר.

אכן, לתגובה לא צורף תצהיר, לא של בא-כוח המערערים ולא של אותו אזרח. המערערים ציינו כי לא היה סיפק בידיהם לאתר את אותו אזרח על מנת לגבות ממנו תצהיר תמיכה, "וכזאת ייעשה אם יידרש לצורך הכרעה בבקשה עצמה". ואולם בדברים אלה לא נמצא הסבר לאי צירוף תצהיר על ידי מי שנמסרה לו ההחלטה. יתר על כן, בבקשות שהוגשו לבית המשפט קמא על ידי המערערים, הם לא טרחו לציין כי הם לא קיבלו נוסח של פסק דין, וכי הם פונים לבית המשפט על סמך מידע כללי שהגיע אליהם. מי שפונה לבית המשפט על יסוד קטעי דברים, נוטל על עצמו סיכון גם ביחס לבקשה המבוססת על קטעים כאלה וגם ביחס לפועל היוצא מהסתמכות על פסק דין הנזכר בבקשתו. שומה היה על המערערים משעה שפנו לבית המשפט על יסוד פסק הדין לדאוג לקבל לידיהם עותק של פסק הדין. מכל מקום הם נתפסים כמי שהומצא להם פסק הדין בעקבות אותן בקשות.

התוצאה היא שבקשת רשות הערעור הוגש באיחור, ודינה להימחק, משלא הוגשה בקשה להארכת מועד.