רע"א 10447/08 משרד הביטחון נ. חברת דווקא בע"מ

בקשה זו הועברה לטיפולי ביום 2.4.2009 ועניינה בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא ) מתאריך 27.10.2008 ב-ת"א 7088/05, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לסלק על הסף תביעה שהגישה נגדם המשיבה, מחמת התיישנות.

1.

המשיבה הגישה כנגד המבקשים (להלן – המדינה ) תביעה כספית בה עתרה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בעקבות רכישת אדמות באיזור יהודה ושומרון (להלן – איו"ש ), תוך הסתמכות על החלטת ממשלה משנת 1981 בדבר הקמת ישוב חדש – רמת קדרון, ומתוך ציפייה שעם הקמת היישוב המתוכנן ישאו השקעותיה פרי. בסופו של דבר היישוב לא הוקם והשטח עליו עתיד היה להיבנות היישוב הועבר לחזקת הרשות הפלסטינית, כשטח B .

המדינה עתרה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, וטענתה המרכזית היתה כי כבר בשנת 1994 התקבלה החלטת ממשלה בדבר ביטול ההחלטה על הקמת היישוב, ועל כן התביעה שהוגשה 11 שנים אחרי אותה החלטה (התביעה הוגשה ביום 7.7.2005)– התיישנה.

2.

בית משפט קמא דחה את הבקשה לסילוק על הסף, בקובעו כי עילת התביעה טרם התיישנה. זאת, משום שסבר כי מועד היווצרות העילה איננו בשנת 1994, כטענת המדינה אלא, לכל המוקדם, בשנת 2000. בהקשר זה ציין בית משפט קמא כי החלטת הממשלה משנת 1994 איננה מדברת על ביטול הקמת היישוב אלא על השהיית הקמתו בלבד וכי לכל המוקדם התברר למשיבה כי היישוב לא ייבנה רק בשנת 2000, בעת שהקרקעות שיועדו ליישוב הועברו לידי הרשות הפלסטינית. שלב זה של העברת הקרקעות הוא, לגישתו של בית משפט קמא, המועד בו נוצרה עילת התביעה דנן. עוד ציין בית משפט קמא כי על פי התכתובת שבין המשיבה לנציגי המדינה, זהו אף השלב שבו ביקשה המשיבה פיצויים על השקעתה ועל הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מהתנהלות המדינה. כמו כן, הבחין בית משפט קמא בין מועד התגבשות "כוח התביעה", ובין מועד התגבשות "זכות התביעה המושגית" וקבע כי מועד העברת הקרקע לידי הרשות הפלסטינית הוא המועד בו התגבשה "זכות התביעה המושגית", אך מכיוון שהתביעה שהוגשה איננה תביעה להורות על הקמת הישוב, אלא למתן פיצוי, הרי שמועד התגבשות כוח התביעה הוא לדידו המועד בו סירבה המדינה לשלם למשיבה פיצויים. בשל כל הטעמים הללו קבע בית משפט קמא כי עילת התביעה לפיצויים שהגישה המשיבה לא התיישנה. כנגד החלטה זו מכוונת בקשת רשות הערעור שהגישה המדינה.

3.

בבקשתה טוענת המדינה כי שגה בית משפט קמא בקביעותיו לעניין ההתיישנות וכי יש מקום ליתן רשות ערעור במקרה דנן משום שקבלת הערעור תייתר את ניהול ההליך. לגופו של עניין טוענת המדינה כי בית משפט קמא שגה בקובעו

שזכות התביעה המושגית התגבשה במועד העברת הקרקע לרשות הפלסטינית – טיעון שלא הועלה כלל על ידי המשיבה והיא מדגישה כי עילת תביעתה של המשיבה נסמכת על ההחלטה שלא להקים את היישוב, שהתקבלה כאמור בשנת 1994.

המדינה טוענת עוד כי יש להחיל על המקרה דנן את ההלכה לפיה פניות לנתבע פוטנציאלי אינן עוצרות את מרוץ ההתיישנות ובנוסף היא מדגישה כי חלוף הזמן מבחינתה הוא מהותי, שכן מאז תחילת הפרשה כאן חלפו כ-20 שנים ויש בכך משום פגיעה אנושה ביכולת ההתגוננות שלה מפני התביעה.

4.

המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה וטוענת כי בבסיס החלטתו של בית משפט קמא עומדת הכרעה עובדתית ולא משפטית באשר למועד שבו נוצרה העילה. לכן, ובשים לב לכך שערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בממצאי עובדה, אין לדעתה מקום להתערבותו של בית משפט זה בהחלטה דנן. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מדובר בהחלטה על דרך ניהול המשפט וכי גם בהחלטות מסוג זה לא נוטה ערכאת הערעור להתערב. לגופו של עניין, סומכת המשיבה ידיה על החלטת בית משפט קמא.

5.

דין הבקשה להידחות.

קביעתו של בית המשפט קמא במקרה דנן, השוללת את מועד מתן החלטת הממשלה משנת 1994 כמועד תחילת מירוץ ההתיישנות, מבוססת על פרשנות שניתנה על ידו לאמור בהחלטה ופרשנות זו נראית על פניה סבירה והיא מתיישבת עם לשון ההחלטה. משכך, אין זה המקרה המובהק בו ניתן לייתר את ההמשך ההתדיינות בהליך העיקרי על דרך של קבלת טענת התיישנות בערעור. עם זאת ראוי להדגיש כי אין זה מן הנמנע שלאחר שמיעת ראיות ישתכנע בית המשפט כי יש לסמן את תחילת מירוץ ההתיישנות במקום אחר מזה שאותו סימן תחילה, ובמצב דברים כזה יוכל הוא בהחלט לשוב ולשקול את קביעתו בנדון (ראו: ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי , פ"ד נו(4) 505 (2002)).

מן הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה נדחית. המדינה תשלם למשיבה שכר טירחת עורך דין בבקשה בסך 5,000 ש"ח.