רע"א 10484/08ד.ש.א איכות הסביבה בע"מ נ. מועצה אזורית חוף עזה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (הנשיאה ארד, סגן הנשיא עדיאל והשופטת מזרחי) מיום 2.11.08 בע"א 9098/07, בו נדחה ערעור על החלטת המפרק המסדיר (עו"ד בן עמי) מיום 4.2.07. התיק עניינו מחלוקת בדבר תביעת חוב בגדרי חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005.

ב.

המבקשת סיפקה למשיבה, על פי חוזה, שירותי פינוי אשפה, טרם ביצוע תכנית ההתנתקות באוגוסט 2005. ביום 13.2.06 הגישה המבקשת תביעת חוב למפרק המסדיר של המשיבה (לפי פרק ז', סימן א' של חוק יישום תכנית ההתנתקות); זאת – בעניינים שונים, וביניהם באשר לארבעים מכולות אשפה, שעל פי הטענה "נבזזו ונגנבו ו/או ניזוקו עקב פעולות המחאה של תכנית ההתנתקות".

ג.

המפרק המסדיר קיבל חלק מן התביעה, שעניינו תשלום בעד עצם שירותי הפינוי, ודחה חלקים אחרים, וביניהם את נושא המכולות, וכן נושא אבדן רווחים. לעניין המכולות קבע המפרק המסדיר, כי המבקשת רשאית היתה ליטול את המכולות בסיום ההתקשרות, קרי, במועד הפינוי, וכי משלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. עוד נאמר, כי ההסכם בין הצדדים מטיל על המבקשת עצמה את האחריות לנזקים העשויים להיגרם למכולות, ועל כן אין המשיבה חייבת בנזק האמור.

ד.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור לפי סעיף 119 לחוק יישום תכנית ההתנתקות. בעניין הנזק למכולות נטען בעיקר, כי אחריותה של המבקשת למכולות לפי ההסכם אינה משתרעת על נזקים עקב אירועי ביזה ומחאה; וכי טרם הפינוי פנתה הן לשלטונות צה"ל הן למשיבה בבקשה לאסוף את המכולות, אך לא נענתה. הערעור נדחה, כאמור; נקבע, באשר למכולות, כי לא עלה בידי המבקשת להצביע על עילה משפטית המטילה על המשיבה אחריות לנזק, אם חובה חוזית ואם אחריות שילוחית של המשיבה לפעולותיהם של מתנגדי התוכנית. הערעור נדרש גם לנושא אבדן הרווחים, ונדחה גם לגביו.

ה.

מכאן הבקשה הנוכחית, שעניינה המכולות בלבד. נטען, בתמצית, לשתי עילות משפטיות לחיוב המבקשת בנזקים למכולות: העילה

האחת , הוראת ההסכם בין הצדדים, המתירה למבקשת ליטול לחזקתה את המכולות בסיום ההסכם; נטען, כי מכוח הוראה זו, צריכה היתה המשיבה להסדיר בעבור המבקשת גישה למכולות עם ההתנתקות לשם איסופן, ודבר זה לא ניתן בשל הכרזת האיזור כשטח צבאי סגור, או לחלופין היה על המשיבה לאסוף את המכולות בעצמה. כל זאת, בגדרי מילויו של ההסכם בתום לב. העילה השניה , חבות המשיבה כשומרת שכר, נוכח הוראת ההסכם בין הצדדים, לפיה נמסרו המכולות לשימוש המשיבה בתקופה ההסכם. נטען לנזק של 288,920 ש"ח נכון ליום ההתנתקות, 15.8.05. נטען גם, כי המדובר בנושא ייחודי של ההתנתקות, שאין לראותו כסכסוך חוזי רגיל, וגם אין לראות את החלטת המפרק כערכאה משפטית ראשונה, שכן החלטתו היא של צד מעוניין; ועוד נאמר, כי הנמקת בית המשפט המחוזי היתה דלה.

ו.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. תחילה באשר לצד הפרוצדורלי: סעיף 119(א) לחוק יישום תכנית ההתנתקות קובע, כי "לענין ערעור, דין החלטה סופית של מפרק מסדיר כדין פסק דין של בית משפט שלום...", וניתנת זכות ערעור לבית המשפט המחוזי. כשלעצמי סבורני, בלא שאטע מסמרות, כי אמת המידה בבקשות רשות ערעור מעין אלה צריכה להיות גמישה במידה מסוימת מזו הנוהגת כרגיל בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). דומה הדבר לכאורה במידה מסוימת להליכים לעניין פסק בורר, שלגביהם נזדמן לי לומר (בהסכמת השופט – כתארו אז – ריבלין והשופט גרוניס) בפסק הדין ברע"א 1285/05 אלון

כהן בע"מ נ' פרומודקס בע"מ (לא פורסם, 14.5.06), כי:

"ככלל דומה שהמדיניות להתערבות בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים שעניינם פסקי בוררות בבית משפט זה דומה היתה בכלל לזו של רשות ערעור בגלגול שלישי, קרי במשורה (ראו רע"א 3505/00 רם נ' אחים שורק (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד (לא פורסם) (השופט טירקל)); אוסיף, כי מכבד אני דעה זו הבאה לצמצם התדיינויות סרק, אך כשלעצמי מצאתי טעם, בכל הכבוד, בהערותיה לעניין זה של פרופ' ס' אוטולנגי ( בוררות דין ונוהל

מה' 4 כרך ב', עמ' 1241-1240) המצביעה על כך שלאמיתו אין המדובר בערעור בגלגול שלישי ככל משפטו וחוקתו; זאת – שכן "רק ערכאה אחת נתנה את דעתה לסוגיה שבמחלוקת על פסקו של הבורר", מה גם שלא אחת הבורר אף אינו משפטן האמון על כל הכללים (ראו החלטת השופט ד' ארבל בבר"ע 1999/02 אילקס נ' ד.ש.מ. (לא פורסם) המובאת שם, הקוראת לריכוך הכללים). לדעתי הצורך ברשות ערעור, שאין עליו חולק, מאפשר לבית משפט זה במקרים הללו שיקול דעת בנסיבות כל מקרה".

אמנם בנידון דידן נאמר במפורש בחוק, כנזכר, כי דין החלטת המפרק המסדיר "כדין פסק דין", אך כיוון שבפועל אין המדובר בהליך שיפוטי "רגיל", יש לטעמי מקום לשקול אותה גמישות של שיקול דעת, על פי הנסיבות והשכל הישר. ואולם, במקרה דנא לא מצאתי כי יש מקום לערעור נוסף, כפי שינומק להלן. מעבר למהות אזכיר גם, כי בבית המשפט המחוזי נדון התיק בשלושה.

ז.

אציין, כי אין נהירה לי במלואה תמונת ההליך בבית המשפט המחוזי, שכן הדיון ביום 13.6.07 הסתיים בהודעת הצדדים, שהגיעו לידי הסדר "לפיו המערערת (המבקשת כאן – א"ר) תנסה להגיש תביעותיה נשוא ערעור זה לועדת הזכאות על פי המנגנון הקבוע בחוק, כשתיק הערעור ישאר תלוי ועומד עד למתן הכרעה בתביעה שתוגש לועדת הזכאות". לימים ניתן (ביום 2.11.08 כאמור) פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולאשר אירע ביני לביני לא ניתן ביטוי בו הדין או בחומרי הבקשה הנוכחית. לא נאמר איפוא מה הועלה אל מול גורמי המדינה ומה נפסק.

ח.

עוד אציין ברקע הדברים, כי לא מצאתי בבקשה התיחסות לטענה באשר לשווי המכולות, שהמשיבה טענה בבית המשפט המחוזי כי מחירן בעת רכישתן ב-2003 לא היה אלא 111,976 ש"ח, וכיצד הגיעה המבקשת לסכום הנתבע של 288,920 ש"ח – בהתחשב גם בפחת.

ט.

לגוף העניין מקובלת עלי, בסופו של יום, הכרעתו של בית המשפט המחוזי. באשר לטענת המבקשת שהיה על המשיבה להסדיר את איסוף המכולות, אכן אין אחיזה לחובה כזו בהוראות ההסכם שאליהן מפנה המבקשת (סעיפים 6(ה) ו-6(ז), שבהם עיינתי); זאת, מבלי להביע – גם נוכח האמור מעלה – דעה באשר להתמודדות המבקשת אל מול גורמי רשות אחרים. גם הטענה בגדרי דיני השומרים אינה נראית בעיני; בין השאר , אף אם נניח שאכן יש לראות במשיבה שומרת שכר, וגם בכך לא אטע מסמרות, ועוד נניח שההסכם בין הצדדים לא החריג את יחסיהם מגדר הוראות חוק השומרים, תשכ"ז-1967 – לכאורה עומד למבקשת לרועץ סעיף 2(ב) לחוק, לפיו "כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור [שומר השכר] אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

י.

נוכח האמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.