רע"א 10506/03 גב' רבקה סנדרו - בן גיאת נ. ברטון ברס ואח'

1.המבקשת היא בעלת מניות בחברת מ. בן גיאת חברה לדיור לגיל הזהב בע"מ, אשר קיימה מיזם משותף עם חברה אחרת. בשלב מסוים נחתם הסכם לפירוק השיתוף, אך בכך לא תמו המחלוקות, ועל כן נחתם הסכם בוררות, שהמבקשת לא היתה צד לו. הליכי הבוררות נסתיימו בפסק-בוררות, זאת לאחר השתלשלות הליכים ארוכה. בכותרת הפסק תוארו הצדדים באופן שממנו עולה לכאורה כי המבקשת היא צד לבוררות, בהיותה אחת מתוך "קבוצת משקיעים מישראל בעלי מניות בחברת 'מ. בן גיאת חברה לדיור לגיל הזהב בע"מ'". המשיבים הגישו את הפסק לאישורו של בית המשפט, ונקבו בבקשתם, במפורש, בשמה של המבקשת כמשיבה. מנגד, הוגשה בקשה – בין היתר בשם המבקשת – לביטול פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הביטול ואישר את פסק-הבוררות. או אז הוגש פסק-הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

2.המבקשת עתרה לביטול פסק-הדין, ככל שהוא נוגע לה, וזאת בטענה שהוצא במרמה. כמו-כן ביקשה כי יינתן צו זמני להקפאת הליכי ההוצאה לפועל. טענתה העיקרית היא, כי היא לא היתה צד להסכם הבוררות, ולא יוצגה בהליכי הבוררות ובהליכי אישור פסק-הבוררות. היא גורסת, כי המשיבים ובא-כוחם פעלו בדרך מרמה, כאשר ניצלו טעות שנפלה בכותרת פסק-הבוררות והגישו אותו לאישור בית המשפט, תוך ציון מפורש של שם המבקשת, ביודעם כי זו כלל לא היתה צד להליכי הבוררות.

3.בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' עדיאל) קבע, כי בשלב זה, "מקובל עלי שמהראיות עולה ספק של ממש לגבי היותה של המבקשת צד להליכי הבוררות ולהצדקה שבצירופה כצד להליך של אישור פסק הבוררות". בית המשפט ציין גם, כי "המבקשת לא הייתה צד להסכם פירוק השיתוף, וממילא לא היה מקום, לכאורה, לתבוע ממנה פיצוי בגין אי ביצועו של הסכם זה", וכי "בשלב זה גרסתה של המבקשת לא נסתרה, ויש להניח לטובתה, שעורכי הדין תוסיה ואמסטר אכן לא הוסמכו על ידה לייצג אותה בהליך הבוררות ובהליכי ההתנגדות והאישור של פסק הבוררות". בית המשפט המחוזי קבע, אפוא, כי בשלב זה קיימת תשתית עובדתית לכאורית מספקת לכך שפסק הבוררות ניתן – בכל הקשור לצירוף המבקשת כצד – בטעות. ועוד קבע בית המשפט, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, הואיל והימנעות מעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עלולה להביא לנזקים בלתי הפיכים מבחינתה, ובכלל זה מימוש עיקולים על דירתה והיעדר יכולת להשיב כספים שייגבו ממנה.

על אף כל האמור, דחה בית המשפט את הבקשה למתן צו זמני, וזאת, מאחר והמבקשת אינה מבססת את תובענתה על עילת הטעות, כי אם על עילת התרמית. ולעניין זה – הוכחת עוולת התרמית – לא הובאו, כך נפסק, די ראיות על-ידי המבקשת. בהקשר זה סבר בית המשפט המחוזי, כי בעצם העובדה שפסק-הבוררות ניתן בטעות כנגד המבקשת, אין די כדי להעיד שבא-כוח המשיבים היה מודע לטעות זו ופעל בתרמית לניצולה.

4.כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפני. עיינתי בבקשה ובתגובה לה, והחלטתי לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. כמו-כן, החלטתי לקבל את הערעור.

בית המשפט המחוזי עמד על הקושי, העומד בפני המבקשת, בבואה לבסס טענת תרמית כנגד בא-כוח המשיבים. על אף הקושי הזה, סבורני כי בשלב הנוכחי, קביעותיו הלכאוריות של בית המשפט המחוזי בדבר הטעות שנפלה בפסק-הבוררות ובפסק-הדין שאישר אותו, בצירוף מסקנתו בעניין מאזן הנוחות והנזק הבלתי הפיך העלול להיגרם לה אם ימומש פסק הדין, די בהם כדי להצדיק את מתן הצו הזמני, עד לבירור טענות המבקשת בבית המשפט.

הערעור מתקבל, אפוא, במובן האמור. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת ובשכר-טרחת עורך-דינה, בסכום של 5,000 ש"ח.