רע"א 1051/01 סאלם ג'יטאן נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית משפט השלום בירושלים כתב אישום שבו יוחסו לו - בששה אישומים שונים - עבירות של איומים, הפרת הוראה חוקית, חבלה במזיד, נהיגה בחוסר זהירות, נסיון תקיפה, חבלה ברכב ותקיפה. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, איים העורר במספר הזדמנויות על אשה שהיתה בת זוגו (להלן - "המתלוננת"), גרם נזקים לרכבה, איים על אדם שאותו ראה בחברת המתלוננת, וכן דרש באיומים מחברה לעבודה של המתלוננת לפטר אותה. אחדים ממעשי העבירה נעשו תוך הפרה של תנאי שחרור לפיהם נאסר על העורר להתקשר עם המתלוננת ועם בנה או להטרידם. בית משפט השלום (כבוד השופט י' ברקלי), בהחלטתו מיום 23.1.01, החליט לשחרר את העורר בערובה ובתנאי שיימצא ב"מעצר בית" בדירתו ובעסקו בביר נבללה. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ר' אור), שדן בעררה של המדינה על השחרור, ציווה בהחלטתו מיום 1.2.01, לעצור את העורר עד תום ההליכים.

העורר ערר על ההחלטה.

2.טענתו העיקרית של בא כוח העורר, בהודעת הערר שהגיש ובטיעוניו לפני, היא שאין ראיות לכאורה להוכחת העובדות שפורטו באישום הראשון - איומים, הפרת הוראה חוקית, חבלה במזיד ונהיגה בחוסר זהירות - לעומת יתר האישומים שלגביהם מסכים הוא שיש ראיות לכאורה. עוד טען כי המעשים המיוחסים לו - לרבות הפרת תנאי השחרור - אינם מעידים על מסוכנות. לדעתו לא בדק בית המשפט המחוזי באופן יסודי את חלופת המעצר שהוצעה לו וכי יש להביא בחשבון את הנזקים החמורים שגורם לו המעצר במישור המשפחתי ובמישור הכלכלי.

כנגדו טען בא כוחה של המדינה שיש לראות את התנהגותו האלימה של העורר כמכלול אחד, ואין להפריד בין המעשים שעשה, לרבות ההפרות של תנאי השחרור. לדעתו הראה העורר בהתנהגותו שהוא מסוכן למתלוננת ולאנשים נוספים שהיו עדי ראיה למעשיו ולפיכך קיים גם חשש לשיבוש הליכי המשפט אם ישוחרר בערובה. אין לתת בו אמון ואין לנקוט לגביו חלופת מעצר.

3.אין בידי לקבל את טענותיו של בא כוח העורר.

כפי שמתברר, לענין האישום הראשון, בידי התביעה הודעות של המתלוננת ושל בנה, שיש להן חיזוק בהקלטות של שיחות טלפון למכשיר הטלפון של המתלוננת ובמכתב שכתב לבן. כמו כן בידי התביעה עדויות בדבר איומים שאיים העורר על אנשים נוספים ובדבר מעשי העבירה האחרים. כל אלה נעשו תוך כדי הפרת תנאי שחרור שהוטלו עליו בעבר. יש, אפוא, ראיות מספיקות לכאורה להוכחת כל האישומים. מעשים אלה של העורר גם מעידים על מסוכנותו ומכאן עילת המעצר. יתר על כן, העורר בעט בהזדמנויות שניתנו לו בעבר והפר את תנאי השחרור. די בכל אלה כדי לקבוע שאין דרך להגן מפניו על שלומו של הציבור, של המתלוננת ושל אנשים נוספים, אלא על ידי מעצר וכי אין הוא ראוי שתנקט לגביו דרך של חלופה למעצר. לענין החלופה שהציע בא כוח העורר אוסיף - כפי שציין בית המשפט המחוזי - כי מקום הבית והעסק של העורר, בביר נבללה "אינו מאפשר כלל פיקוח על המשיב".

4. הערר נדחה.