רע"א 1052/10 כרמי צמח נ. דוד גבאי

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' גדות ), בה התקבלה בקשת המשיב למימוש ערבויות בנקאיות ולמינוי כונס נכסים זמני.

רקע

2.

להלן יובא הרקע לבקשה שבפניי, כפי שפורט בהחלטות שיפוטיות שונות שניתנו במסגרת הסכסוך המתמשך שבין הצדדים: המשיב והמבקשת הכירו בשנת 1999, כשנתיים לאחר שהמשיב התאלמן. לאחר מספר חודשי הכרות החל המשיב להעביר למבקשת סכומי כסף ומתנות על רקע מערכת יחסים שטיבה שנוי במחלוקת; בעוד שלטענת המשיב הבטיחה המבקשת – גם אם לא באופן מפורש – שתינשא לו, ולמצער הביעה נכונות להעביר את מערכת היחסים ביניהם לפסים רומנטיים, המערערת טוענת כי לא היו דברים מעולם וכי היא דחתה את חיזוריו של המשיב בעקביות.

3.

במהלך חודש יולי 2000 העביר המשיב למבקשת סכום של 87,528$ ורכש עבורה ג'יפ בעלות של 47,252$ (להלן: הכספים מחודש יולי והג'יפ ). כעבור כחודשיים הודיעה המבקשת למשיב על סיום מערכת היחסים ביניהם, אולם בחודש נובמבר 2000 נאותה לחדש את הקשר עם המשיב בכפוף לחתימתו על מסמך שבו הוא מצהיר כי כל אשר נתן למבקשת נתן מרצונו החופשי וללא כל תנאי (להלן: תצהיר הויתור ). כמו כן, חתם המשיב על התחייבות לשפות את המבקשת במקרה שיגיש נגדה תביעות בעתיד (להלן: הסכם השיפוי ).

המשיב המשיך להרעיף מתנות על המבקשת: ביום 26.11.2000 רכש המשיב חנות בדמי מפתח ברחוב שינקין בתל אביב (להלן: החנות ) עבור המבקשת, שחתמה יחד עם בתה, המשיבה הפורמלית, על חוזה הדיירות המוגנת. כמו כן, העביר המשיב למבקשת כרטיס אשראי שבאמצעותו היא משכה סכום של 126,000$ בין חודש נובמבר 2000 לחודש מרץ 2001. ביום 12.1.2001 הזמין המשיב דירה ברחוב לוין קיפניס 5 (להלן: הדירה ) עבור המבקשת, שאת רובה מימן מכספו, ובנוסף רכש מיטלטלין שונים עבור הדירה, לרבות מוצרי חשמל יקרי ערך.

4.

ביום 13.4.2001 הודיעה המבקשת שוב על רצונה לנתק את הקשר בינה לבין המשיב. ביום 18.4.2001 הגיש המשיב תובענה בדרך של המרצת פתיחה וביום 6.3.2003 קיבל רשות להגיש תובענה מתוקנת (ה"פ 554/01 בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו). המשיב ביקש להצהיר על בעלותו בכל הרכוש שנתן למבקשת החל מיום 1.7.2000, לרבות החנות, הג'יפ, הכספים, הדירה והמטלטלין. כן תבע המשיב את השבת פירות הנכסים שהיו בידי המבקשת והמשיבה הפורמלית, קרי, דמי השכירות ששולמו להן עבור הדירה והחנות. טענתו העיקרית של המשיב היתה, כי המבקשת הוליכה אותו שולל באמצעות הבטחתה להינשא לו, וניצלה את היותו כרוך אחריה כדי להוציא ממנו נכסים.

5.

ביום 3.8.2006 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעניין החנות קיבל בית המשפט את טענת המשיב והצהיר, כי המשיב הוא בעל הזכויות בה. לאור קביעה זו קיבל בית המשפט המחוזי את טענתו של המשיב לפיה על המבקשת והמשיבה הפורמלית להשיב לו את דמי השכירות שקיבלו עבור החנות מאז הגשת התביעה, בסך 64,000$, על פי חישוב של 1,000$ בחודש.

בנוגע לדירה קבע בית המשפט, כי המשיב אינו זכאי לבעלות בה או בחלקה, וכי המבקשת אינה חייבת להשיב את המימון שניתן לה במתנה. אמנם, בית המשפט העדיף את גרסתו של המשיב לפיה מימן את רוב עלותה על פני גרסתה של המבקשת, כי מימן רק כשליש ממנה. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת המשיב, לפיה הדירה נרכשה לצורך מגורים משותפים. כן נדחתה טענת המשיב, לפיה לא רכש את הדירה עבור המבקשת. בית המשפט קבע, כי הוכח במאזן הסתברויות כי מרבית הכספים שמימנו את הדירה ניתנו על ידי המשיב במתנה וכי נתינתם לא היתה מותנית בתנאי כלשהו. לפיכך קבע בית המשפט, כאמור, כי המשיב אינו זכאי לבעלות בדירה או בחלקה, וכי המבקשת אינה חייבת להשיב את המימון שניתן לה במתנה. באשר למטלטלין שנרכשו על ידי המשיב עבור הדירה נקבע, כי על המבקשת להשיבם למשיב. תביעתו של המשיב להשבת הג'יפ והכספים מחודש יולי נדחתה.

6.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין בפני בית משפט זה (ע"א 7156/06, ע"א 8634/06). המבקשת והמשיבה הפורמלית הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 26.11.2006 קיבל בית משפט זה (השופט ד' חשין ) באופן חלקי את בקשתן: נקבע, כי ביצוע החיוב הכספי שהושת על המבקשת ועל המשיבה הפורמלית יעוכב, בכפוף לכך שהן תפקדנה בקופת בית המשפט המחוזי, בתוך 7 ימים, ערבות בנקאית בסכום החיוב הכספי שבפסק הדין, כערכו ביום פסק הדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הפקדת הערבות. בהתאם להחלטה זו, הפקידו המבקשת והמשיבה הפורמלית שתי ערבויות בנקאיות.

7.

ביום 19.7.2009 ניתן פסק הדין בערעורים. בית משפט זה דחה את ערעורן של המבקשת ושל המשיבה הפורמלית, וקיבל חלקית את ערעורו של המשיב.

ערעורו של המשיב התקבל בכל הנוגע לדירה. נקבע, כי מכיוון שרישום הדירה טרם הושלם מדובר בהתחייבות ליתן מתנה במקרקעין, וכי המשיב רשאי לחזור בו מהתחייבות זו. זאת, מכיוון שהמבקשת נהגה במשיב באופן מחפיר, המצדיק להכיר בחזרתו ממתן הדירה, על פי הוראת סעיף 5(ג) לחוק המתנה. בית המשפט קבע, כי המשיב רשאי לחזור בו ממתן הדירה ולהירשם כבעליה בכפוף להשבת סכום השתתפותה של המבקשת במימון הדירה. הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע מה היה חלקה של המבקשת במימון הדירה.

הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי גם לצורך קביעת הסכומים שעל המבקשת להשיב למשיב בגין השימוש בחנות, לאחר שהתגלו עובדות חדשות בערעור לגבי גובהם של סכומים אלו.

תביעת המבקשת

8.

המבקשת הגישה תביעה נגד המשיב על יסוד הסכם השיפוי שנחתם ביניהם, ולפיו הוא ישפה אותה על כל נזק שנגרם לה עקב ההליכים המשפטיים שניהל נגדה (ת"א 50834/06, בית משפט השלום בתל-אביב-יפו). לטענת המבקשת, השיפוי כולל גם את הסכום של 64,000$ שנפסקו נגדה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מכוח תביעה זו הגישה המבקשת בקשה לעיקול זמני, כשהנכסים אותם ביקשה לעקל כוללים גם את הערבויות אשר ניתנו על ידה בעקבות ההליך בבית משפט זה.

ביום 20.7.2009 ניתנה החלטת הרשם י' גבאי בה התבקשה תגובת הצד שכנגד. כן נקבע, כי עד למתן החלטה בבקשה, לא תיעשה כל דיספוזיציה בנכסים נשוא הבקשה.

ביום 2.9.2009, לאחר שהתקיים דיון בבקשה, ניתנה החלטת הרשם מ' כהן (להלן: החלטת הרשם כהן ), בה התקבלה הבקשה לעיקול זמני בכפוף להמצאת התחייבות עצמית, הפקדת ערבות צד ג' בסך 250,000 ₪ והפקדת ערבון בסך 35,000 ש"ח עד ליום 7.9.2009. כן נקבע, כי ההחלטה בדבר איסור דיספוזיציה תבוטל עם כניסת צו העיקול לתוקף, לאחר המצאת בטחונות, ואם עד יום 7.9.2009 לא יופקדו הבטחונות, תבוטל ההחלטה בדבר איסור הדיספוזיציה.

ביום 6.9.2009 הגישה המבקשת בקשה לשינוי התנאים שנקבעו למתן צו העיקול. ביום 13.9.2009 הגישה המבקשת בקשה נוספת, להורות כי האיסור על ביצוע דיספוזיציה בנכסים יעמוד בתוקפו עד שבוע לאחר המצאת החלטת בית המשפט בבקשה לשינוי התנאים. ביום 14.9.2009 ניתנה החלטת הרשם י' גבאי (להלן: החלטת הרשם גבאי ), בה הוארך תוקפו של צו איסור הדיספוזיציה עד להחלטה בבקשתה של המבקשת לשינוי התנאים שנקבעו למתן צו העיקול.

המשיב הגיש ערעורים על החלטות הרשמים גבאי וכהן. הערעור על החלטת הרשם כהן נדחה. הערעור על החלטת הרשם גבאי התקבל: בהחלטתו מיום 15.11.2009 קבע השופט סובל, כי משלא הופקדו הבטחונות עד ליום 7.9.2009, הרי שביום זה פקע העיקול הזמני ובוטל איסור הדיספוזיציה מכוח החלטתו של הרשם כהן מיום 2.9.2009. איסור הדיספוזיציה ניתן

כסעד ארעי עד להחלטה בבקשה לעיקול הזמני, ומשפקע העיקול, איסור הדיספוזיציה אינו עומד בפני עצמו ולא ניתן להאריכו, שכן לא ניתן להאריך צו שאינו בתוקף במועד ההארכה. לאור האמור, הורה השופט סובל על ביטול החלטתו של הרשם גבאי מיום 14.9.2009.

המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור בהולה על החלטתו של השופט סובל. כן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע החלטה זו. ביום 26.11.2009 ניתנה על ידי השופטת שטופמן החלטה המבקשת את תגובת המשיב בתוך 5 ימים. כן ניתן צו ארעי, המעכב את ביצוע החלטת השופט סובל " עד יום 6.12. או עד להחלטה אחרת ".

ההליך בבית המשפט המחוזי

9.

בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בערעור, הגיש המשיב שתי בקשות לבית המשפט המחוזי: בקשה למתן צו למימוש ערבויות בנקאיות (בש"א 17320/09) ובקשה למינוי כונס נכסים זמני ומתן צווים זמניים (בש"א 18929/09). באשר לערבויות טען המשיב, כי עם דחיית ערעורן של המבקשת ושל המשיבה הפורמלית, פקע גם צו עיכוב הביצוע של פסק הדין. בנוגע למינוי כונס נכסים זמני על הדירה טענת המשיב היתה, כי לאחר שנפסק כי הדירה בבעלותו, הוא זכאי ליהנות מפירותיה, כלומר מדמי השכירות. המשיב ציין, כי בשלב זה הוא אינו מבקש לקבל את הכספים לידיו אלא להפקידם בידי בא כוחו, בחשבון נאמנות נפרד עד למתן פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי, על מנת למנוע הברחה והעלמת נכסים על ידי המבקשת.

בתגובה לבקשת המשיב לממש את הערבויות טענו המבקשת והמשיבה הפורמלית, כי מימוש הערבויות מעוכב במסגרת תביעת המבקשת: על פי החלטת השופטת שטופמן מיום 26.11.2009, עוכב ביצוע החלטת השופט סובל עד יום 6.12.2009 או עד החלטה אחרת. לשיטת המבקשת, מאחר וטרם ניתנה החלטה אחרת - עיכוב הביצוע עודנו תקף.

10.

ביום 28.1.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשותיו של המשיב. בנוגע למימוש הערבויות נקבע, כי אין ממש בטענת המבקשת, לפיה עיכוב ביצוע החלטת השופט סובל עודנו תקף. משלא ניתנה החלטה אחרת על ידי השופטת שטופמן, פקע עיכוב הביצוע ביום 6.12.2009. על כן הורה בית המשפט לבנק לאומי בע"מ לשלם למשיב את מלוא סכום הערבויות הבנקאיות.

באשר לבקשה למינוי כונס נכסים זמני: בית המשפט נעתר לבקשת המשיב, והורה על מינוי כונס נכסים זמני, אשר יקבל לידיו את החזקה בדירה ואת דמי השכירות החודשיים המתקבלים בעבור הדירה, אשר יופקדו בחשבון נאמנות נפרד עד למתן פסק הדין המשלים. בית המשפט קבע, כי כתוצאה מקביעתו של בית המשפט העליון בערעור, כי המשיב רשאי

לחזור בו ממתן הדירה למבקשת, זכאי המשיב, במיוחד לאור התנהגותה והתנהלותה של המבקשת, להבטיח את זכויותיו בדירה. זכות זו עומדת לו לעניין שלמותה של הדירה, להבטחת קבלתה לחזקתו ולמניעת הברחת הדירה ו/או כספים על ידי המבקשת. כן נקבע, כי הצעת המבקש להפקדת כספי השכירות בחשבון נאמנות מונעת אפשרות של שימוש בכספים אלה על ידי המבקש עד לסיום הדיונים בתיק זה.

בית המשפט הדגיש, כי לא נעלמה מעינו העובדה, כי רישום הדירה על שם המשיב כפוף לתשלום כספים למבקשת בגין השתתפותה במימון הדירה. אלא, שרישום הדירה כפוף לתשלום הכספים ולא העברת החזקה בדירה ו/או השימוש בה. שנית, מפסק דינו של בית משפט זה עולה, כי המבקשת חייבת למשיב 64,000$ וכן הוצאות בסך 50,000 ₪. בנוסף, על פי פסק דינו של בית משפט זה, על המבקשת להשיב למשיב סכומים נוספים בגין השימוש בחנות. לאור האמור קבע בית המשפט המחוזי, כי מאחר והמבקשת חייבת למשיב כספים, גם אם יימצא כי המשיב חייב כספים למבקשת, עדיין אין לדעת מהו מאזן החיובים בין הצדדים ומשום כך לא ניתן לקבל את הטענה בדבר חוב של המשיב כנימוק לדחיית בקשתו.

על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שבפניי.

דיון והכרעה

11.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. בכל הנוגע למימוש הערבויות טוענת המבקשת, כי עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטתה של השופטת שטופמן עודנו בתוקף, ועל כן שגה בית המשפט המחוזי כשהתיר למשיב לממש את הערבויות. עוד נטען, כי החלטת בית המשפט המחוזי מסכלת מראש את זכויות המבקשת להטלת עיקול, ככל שתתקבלנה טענותיה בבקשת רשות הערעור על החלטת השופט סובל.

מתשובת המשיב לבקשת רשות הערעור עולה, כי ביום 11.4.2010 דחה

בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור של המבקשת, במסגרתה ניתן צו עיכוב הביצוע הארעי על ידי השופטת שטופמן. דחיית בקשת רשות הערעור משמעה הותרת החלטת השופט סובל, בה נקבע כי העיקול הזמני פקע ואיתו גם האיסור על ביצוע דיספוזיציה, על כנה. במצב דברים זה, ברי כי דין טענותיה של המבקשת בנוגע למימוש הערבויות להידחות.

12.

אף בעניין מינוי כונס הנכסים אין לקבל את טענות המבקשת. על פי פסק דינו של בית משפט זה, המשיב רשאי לחזור בו ממתן הדירה למבקשת ולהירשם כבעליה, בכפוף להשבת כספי השתתפותה של המבקשת ברכישת הדירה. המשיב אינו מבקש להתחמק מהשבת הכספים אם בית המשפט יורה על כך. אדרבה; הוא זה אשר הציע כי דמי השכירות יופקדו בחשבון נאמנות, עד שיקבע בית המשפט המחוזי מהו הסכום שעליו להשיב למבקשת, אם בכלל. ההפקדה בנאמנות שומרת על זכויות שני הצדדים.

אין מחלוקת כי כבעליה של הדירה, המשיב יהא זכאי לדמי השכירות המשתלמים ממנה. מכיוון שרישומו כבעלים מתעכב, עד להכרעה בדבר הסכום שעליו להשיב למבקשת ועד להשבת סכום זה, מתעורר חשש להעלמת הכספים. לאור התנהגותה של המבקשת כלפי המשיב, אשר תוארה על ידי בית משפט זה כ"צינית, נצלנית ובלתי מוסרית", ניתן להבין את חששו של המשיב. לעומת זאת, לא ברור מהו הנזק הראוי להגנה העלול להיגרם למבקשת מהעברת הכספים לחשבון נאמנות, שכן המשיב לא ירשם כבעלי הדירה עד לתשלום הסכום המגיע לה. ביתר הכספים – אין לה כל זכות. יצוין, כי המשיב טען מפורשות בבית המשפט המחוזי, כי הכספים שיצטברו בחשבון הנאמנות ישמשו גם לתשלום חלקה של המבקשת במימון הדירה, ככל שיקבע כך על ידי בית המשפט.

13.

כאמור, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 25,000 ש"ח.