רע"א 10539/02 טל קריגל נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית הדין לתעבורה על נהיגה במהירות העולה על המותר. הוא כפר במיוחס לו. לאחר התפתחויות המתוארות הן בבקשת רשות הערעור והן בתגובת המשיבה הודיעה התביעה כי היא חוזרת בה מכתב האישום מהטעם שהשוטר העד, לא זכר, מפאת הזמן הרב שחלף מאז האירוע, את הבדיקות שערך למכשיר הכיול. בית המשפט זיכה את המבקש ועם זאת בקשתו לעניין ההוצאות, נדחתה. על כך בקשת רשות הערעור שלפנינו, בו חוזר המבקש ומבקש שיפוי בגין הוצאותיו, לפי סעיף 80(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

נושא ההוצאות נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית וככלל אינו משמש עילה למתן רשות ערעור בכלל ולערכאה שלישית בפרט. אשר להוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין. התוותה פסיקת בית משפט זה כללים מנחים שהערכאות הקודמות היו ערות להם. השאלה איננה מה הם העקרונות והכללים המנחים את בית המשפט בהחליטו אם לפסוק הוצאות כאלה או להימנע מלפסקן אלה האם אלה יושמו נכונה במקרה הפרטני שלפנינו. ככלל אין מקום לתת רשות ערעור ל"גלגול" שלישי לשם בדיקת יישום כללים מותווים על ידי ההלכה על מקרה אינדיבידואלי. המקרה הנוכחי נבדק פעמיים על ידי שתי ערכאות. העלאתו מחדש בערכאה זו אינה עולה בקנה אחד עם הכללים הנקוטים בידינו לעניין מתן רשות ערעור (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3), 123).

גם לגופו של עניין לא נראה כי המבקש הצביע על עילה המצדיקה שיפוי. בהקשר זה נאמרו על ידי בית משפט זה דברים היפים לענייננו:

"...(ו)נוכח השאיפה להקל על המאבק בעבירות התנועה הכוללות פוטנציאל לפגיעה בגוף וברכוש, קבע המחוקק סדרי דין מיוחדים של ברירת-משפט, שתכליתם לעודד תשלום קנס ללא התדיינות. ... זכותו של אדם לבחור במשפט, ולהילחם על חפותו גם בעבירת תעבורה. ואולם הבוחר להישפט נוטל על עצמו סיכוי לזיכוי אל מול סיכון שיהיה עליו לשאת בהוצאות משפטו: אם יזוכה תוך קביעה שלא עבר עבירה – כגון אם יתברר כי המעשה לא היווה עבירה, או שהנאשם לא היה מי שביצע את העבירה והוא הועמד לדין ברשלנות או בשל טעות טכנית או בירוקרטית – כי אז ניתן להניח שככלל, ובכפוף לנסיבותיו של כל מקרה, יזכה הוא בשיפוי בגין הוצאות הגנתו. מאידך גיסא, במקרים בהם זוכה הנאשם זיכוי "טכני" מחמת העדר הוכחה – כגון כאשר לא הצליחה התביעה להביא עד מרכזי או כאשר לא נמצאה הראיה הטובה ביותר להוכחה, בלא קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא ביצע את העבירה – הרי ככלל ובהעדר נסיבות חריגות כגון התרשלות של ממש מצד התביעה, לא ישופה הנאשם בגין הוצאותיו. זוהי בעינינו נוסחת האיזון הראויה בין זכותו של אדם להגנה במשפט לבין האינטרס הציבורי. אם לא נאמר כן, עלולים אנו לעודד התדיינות ולסכל את מטרת המחוקק לפישוט ולקיצור הליכים בעבירות תעבורה, כחלק מהלחימה בעבירות תנועה." (ע"פ 1382/00 עמית בן ארויה נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(2), 2173, עמ' 2175.

זיכויו של המבקש אינו נובע מקביעה פוזיטיבית שהוא לא עבר את העבירה. לא עולה מן החומר שהיתה התרשלות מצד התביעה או שמלכתחילה לא היה מקום להגיש כתב אישום. החזרה מן האישום באה על רקע חולשת זיכרון העד לעניין כיול המכשיר שבו נרשמה המהירות הגבוהה בה נסע המבקש.

הבקשה נדחית.