רע"א 10565/07 עיריית עיר הכרמל (המועצה המקומית עוספיה) נ. עו"ד זכי כמאל

1.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל, ר' חפרי-וינוגרדוב ומ' פינקלשטיין), אשר קיבל את ערעור המשיב 1 (להלן: המשיב ) על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ת' נאות פרי) והורה למבקשת לשלם למשיב שכר בסך של 45,000 ₪ עבור שירותיו.

2.

המשיב, עורך דין במקצועו, הגיש לבית משפט השלום תביעה כנגד המבקשת ובה עתר להסדרת השכר אשר הגיע לו, לטענתו, בעבור ייצוג המבקשת בהליכים שונים וביצוע פעולות משפטיות נוספות כגון ייעוץ משפטי שוטף. בכלל זאת טען כי המועצה, באישור המשיב 2 שהינו ראש המועצה ומליאת המועצה, פנו אליו באפריל 2000 על מנת שייצג את המועצה ותושביה באירועים המכונים "משבר האנטנות הסלולאריות", לרבות בהליכים פליליים נגד אלה שיועמדו לדין מבני היישוב עוספיה בגין האירועים הללו. מאידך טענה המבקשת כי כלל לא ביקשה לשכור את שירותי המשיב, והצביעה על כך שלא נכרת הסכם בין הצדדים, ולבטח שלא הסכם בחתימת נושאי משרה הנדרשת על פי הוראת סעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות (א) תשי"א – 1950 (להלן: צו המועצות המקומיות ). בית משפט השלום קיבל את טענות המבקשת ודחה את תביעתו של המשיב.

ערעור שהגיש המשיב התקבל, כאמור, על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי די בראיות הקיימות כדי להוכיח שבין המבקשת למשיב התגבש הסכם שלא הועלה על הכתב, וכן שהוכח במידה מספקת כי הגורם שהתקשר עם המשיב הייתה המועצה, ולא ראש המועצה. בית המשפט המחוזי נתן דעתו על כך שההסכם בין הצדדים אינו עומד בדרישות הצורה של סעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות, ואף אינו עומד בדרישת סעיף 7(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי) תשל"ו – 1975, אולם עשה שימוש בסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) (להלן: חוק החוזים ) וקבע כי גם אם מדובר בהסכם הנגוע באי חוקיות שדינו בטלות, הרי שיש לחייב את המבקשת בקיום החיוב שכנגד. אי לכך חייב בית המשפט המחוזי את המבקשת לשלם למשיב סכום של 45,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 10.4.2001, וכן השית על המבקשת תשלום הוצאות עורך הדין של המשיב.

מכאן הבקשה דנן.

3.

לטענת המבקשת, עניינה מעלה שאלות בעלות השלכה ציבורית ומשפטית רחבה, כאשר הסוגיות העקרוניות עליהן מצביעה המבקשת הן שתיים: האחת היא מעמדה של הוראת החוק הקובעת דרישת צורה בנוגע להתחייבות כספית של רשות מקומית, והשנייה היא השאלה האם מוצדק לחייב את קופת המועצה המקומית בתשלום שכר טרחת עורך דין עבור ייצוג שניתן לנאשמים בהליכים פליליים, בהינתן שלאותם נאשמים אין קשר למועצה.

4.

בתגובתו, המשיב סומך את ידיו על נימוקיו של בית המשפט המחוזי. בנוסף, טוען המשיב כי בנסיבות דנן אין זה מוצדק לקבל את בקשת רשות הערעור על מנת להבהיר את הסוגיה המשפטית אותה היא מעלה, ומצביע על כך שההליכים בין הצדדים החלו לפני כ-9 שנים וכי הסכום שנפסק לטובתו אינו רב.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ולאור הפסיקה שיצאה מלפני בית משפט זה לאחרונה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

השאלה המשפטית העקרונית אשר עלתה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הייתה מה דינו של הסכם למתן שירותים בין עורך דין למועצה מקומית, כאשר ההסכם לא עמד בדרישות החוק ולא הועלה על הכתב כדין? הוראת החוק המנחה לעניין זה מצויה בסעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות הקובע כדלקמן:

חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר ושיש בהם התחייבות כספית מטעם המועצה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן גזברה; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את המועצה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן מזכירה, ובאין מזכיר - עובד אחר של המועצה, הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה.

6.

סוגיה דומה זכתה לא מכבר להתייחסותו של בית משפט זה במסגרת ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (לא פורסם, 22.1.2009) (להלן: פרשת בית הרכב ). עובדות הפרשה הן, בקצרה, כדלהלן: חברה פרטית התקשרה עם העירייה בחוזה שכירות אשר כלל מנגנון הפחתה של דמי השכירות. במשך תקופה של כארבע וחצי שנים העבירה החברה לעירייה את דמי השכירות המופחתים. ואולם, לאחר שהתברר לעירייה כי החוזה אינו מקיים את דרישת סעיף 203 לפקודת העיריות כיוון שראש העירייה לא חתם עליו, טענה היא כי החוזה בטל ותבעה את השבת הכספים שהופחתו מדמי השכירות. בית המשפט נדרש לשאלה האם קמה לעירייה זכות להשבה של הכספים, נוכח העובדה שהחוזה בינה לבין החברה הפרטית לא עמד בדרישת פקודת העיריות. יצוין כי במוקד הדיון בפרשת בית הרכב עמדה הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות, בעוד אנו עוסקים בעיקר בהוראת סעיף 193(א) לפקודת המועצות המקומיות. ואולם, החלקים הרלוונטיים בהוראות הסעיפים חופפים בלשונם, ועל כן ניתן להקיש מן האמור בפרשת בית הרכב ביחס לפקודת העיריות, לפרשנות המשפטית הראויה של פקודת המועצות המקומיות.

7.

בפרשת בית הרכב נקבע כי דרישת הצורה שבסעיף 203 לפקודת העיריות הינה דרישה מהותית. מסקנה זו התבססה על שני אדנים, האחד הוא לשון הסעיף הקובע כי הסכמים שיש בהם התחייבות כספית לא יחייבו את המועצה אלא אם חתמו עליהם הגורמים המנויים בסעיף. השני הוא תכלית דרישת הצורה שבסעיף כפי שפורשה בפסיקה, והיא הבטחת שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור. דרישת הצורה באה להגשים את האינטרס הציבורי והיא משקפת רצון להבטיח את חוקיות פעולות העירייה כמו גם הגנה על זכויות תושביה ואמון הציבור בה. במובן זה, נקבע בפרשת בית הרכב , הסעיף הוא ביטוי לעקרון שלטון החוק וחוקיות המנהל. עוד נקבע בפרשת בית הרכב כי חוזה אשר אינו מקיים את דרישת הצורה המהותית הינו חוזה בלתי חוקי, כאשר אי החוקיות נעוצה בשלב כריתת החוזה (פיסקה 24). על החוזה הבלתי חוקי חל גם הדין הכללי הקבוע בסעיף 30 לחוק החוזים, הקובע:

חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל.

הנה כי כן, דרישת הצורה המהותית בפקודת העיריות (ובהתאם גם בצו המועצות המקומיות) הינה מחייבת, וכאשר אינה מתקיימת, החוזה בלתי חוקי ובטל.

8.

אולם אין זה סוף פסוק. על החוזה המנהלי הפסול חלה המסגרת הנורמטיבית הקבועה בסעיף 31 לחוק החוזים, שלשונו:

הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו.

וכך קבעה השופטת מ' נאור בפרשת בית הרכב :

"דעתי היא כי אי-קיום דרישת הצורה המהותית הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות אינה מחייבת בטלות והשבה מלאה של הכספים שנוכו. למסקנתי הגעתי נוכח יישום הוראות הביטול וההשבה ביחס לחוזה בלתי חוקי הקבועות בחוק החוזים. מסקנתי - שיסודה בדיני החוזים - משתלבת גם בדוקטרינת הבטלות היחסית, המוכרת במשפט המינהלי, ובכך ניתן לראות השלמת יישום הדואליות הנורמטיבית. אכן, החוזה הבלתי חוקי הוא בטל, ואולם לעניין תוצאות הבטלות, עלינו לפנות לדעתי להלכה שנקבעה בפרשת זגורי שנזכרה לעיל בעניין חוזה בלתי חוקי אחר, וליישם את ההלכה האמורה גם על ענייננו. בחינה כזו מאפשרת "לרכך" את התוצאות הקשות של סעיף 203, תוצאות שבית המשפט המחוזי ראה עצמו אנוס להגיע אליהן" (פרשת בית הרכב , פיסקה 26)

אם כך, במישור החוזי, נתון לבית המשפט שיקול הדעת באם לחייב צד בקיום חיובו בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק החוזים, אף כאשר החוזה בין הצדדים בטל הוא.

9.

יוער כי במישור המשפט המנהלי מוקנית לבית המשפט האפשרות להורות על סעד דומה. זאת לפי דוקטרינת הבטלות היחסית, הגורסת כי במקרים מתאימים ראוי להכיר בתוקפה של פעולה שנעשתה בחריגה מסמכות כלפי מי שהסתמך עליה ולהימנע מבטלות מוחלטת של הפעולה או ההחלטה (ראו: פרשת בית הרכב , פיסקה 37).

10.

נוכח דברים אלה, לא ראיתי לנכון לתת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, משאינו מגלה שאלה משפטית עקרונית הצריכה להכרעה. מסקנת בית המשפט המחוזי כי על המבקשת לשלם למשיב עבור שירותיו והנמקתו, המתבססת על סעיף 31 לחוק החוזים, עולות בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בפרשת בית הרכב זה מקרוב. משנמצא כי ההסכם בין המבקשת למשיב הינו פסול מעיקרו, מתייתר הדיון בסוגיה השנייה אותה העלתה המבקשת, היא נושא מימון ייצוג נאשמים על ידי המועצה.

הבקשה, כאמור, נדחית. משנתבקשה תגובה, תשא המבקשת בשכר טרחת עורך-דין בסך של 5,000 ₪ ובהוצאות משפט.