רע"א 10582/03צפורה גינזבורסקי נ. גבעת המוזיאון (רחובות) בע"מ

המבקשת וילדיה שרון גינזבורסקי (להלן: שרון) ודב גינזבורסקי (להלן: דב) הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו המרצת פתיחה לבטל החלטות שנתן הבורר, עורך-הדין חיים אילת (להלן: הבורר). האחת מיום 4.3.03 והאחרת מיום 19.3.03, בהן הורה, על סיום הליכי הבוררות שהתקיימו בפניו, בין המבקשת לבין המשיבה.

הסכסוך אשר הועבר להכרעת הבורר על-ידי בית-המשפט המחוזי, עניינו הפרה נטענת של הסכם שנכרת ביום 24.7.91, בין מר שלמה גינזבורסקי, לבין המשיבה (להלן: ההסכם). שלמה גינזבורסקי ז"ל, אשר הלך בינתיים לבית עולמו (להלן: המנוח), היה בעלה של המבקשת ואביהם של שרון ודב.

במהלך הבוררות, ביום 6.2.03, עתרה המשיבה לבורר, שיורה לסיים את הליכי הבוררות, וזאת מן הטעם, שבעל הדין האמיתי, לטענתה, הינו שרון ולא המנוח, אשר שימש כ"כסות" עבור שרון ולכן ההסכם מהווה "חוזה למראית עין", כמשמעותו בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג -1973, ועל כן הוא בטל. הבורר העביר את בקשתה של המשיבה לתגובה, אך לא קיבל את תגובתם של המבקשת וילדיה, שטענו שלא היה סיפק בידם להגיב.

הבורר נתן החלטתו בבקשה, ביום 4.3.03, ללא תגובת המבקשת. החלטת הבורר קבעה, כי הואיל ו"הנפש הפעילה" בהסכם הייתה שרון ולא המנוח, אכן מדובר בחוזה למראית עין וההסכם בטל. עוד קבע הבורר, כי עם בטלות ההסכם, נשמט היסוד מתחת הבוררות עצמה ולכן הורה על סיומה. בקשת המבקשת שהוגשה לבורר, לביטול החלטתו זו, נדחתה על-ידו ביום 19.3.03. המבקשת וילדיה עתרו, אפוא, לבית- המשפט המחוזי בבקשה לביטולן של שתי החלטות הבורר.

בקשת המבקשת לבטל את החלטות הבורר, התמקדה בטענה, כי אכן שרון פעל, מטעמי נוחות, באמצעות אביו המנוח, אלא שהמשיבה ידעה, ששרון הוא הגורם המתקשר עימה בפועל, ובעצם ידיעתה, למעשה הסכימה, במעשיה ובמחדליה, לכך ששרון הוא "הכתובת בהסכם", לכל דבר ועניין. לראשונה בסיכומיה, טענה המבקשת לביטול החלטות הבורר, בהתבססה על מספר עילות מכוח סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק) וביניהן, כי הבורר חרג מסמכויותיו, מקום שלא היה רשאי להחליט על בטלותו של ההסכם; כי הבורר נתן את החלטתו הראשונה ללא תגובת המבקשים, תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי; וכן כי עצם קבלת טענות המשיבה לעניין היות ההסכם חוזה למראית עין, מקפחם באופן קיצוני. המשיבה הגיבה לבקשה בטענה, כי כל שנאמר בה הוא, כי הבורר טעה בהחלטתו, אך הואיל וטעות, אף טעות על פני הפסק, אינה מהווה עילה לביטול – יש לדחותה. בנוסף, טענה המשיבה, כי טענות המבקשת הנוגעות לקיומן של עילות הביטול מכוח ס' 24 לחוק הבוררות, כלל לא נטענו בבקשה לביטול ועל כן מהוות הן הרחבת חזית אסורה.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' משל (שהם)) דחה את טענת המבקשת, לפיה המשיבה ידעה, כי שרון פעל באמצעות המנוח ולכן היא מנועה מלדרוש את ביטול הבוררות, בנימוק שגם אם הייתה טעות על פני הפסק, לא הייתה בכך עילה לביטול החלטת בורר. בית-המשפט אף דחה את הטענות לביטול החלטות הבורר, מכוח עילות סעיף 24 לחוק, בנמקו קביעה זו בעיקר בעובדה, שהמבקשת לא הזכירה טענות אלה, בבקשת הביטול של החלטות הבורר, כנדרש על פי תקנה 9 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט–1968 (להלן: תקנות הבוררות), והן הועלו לראשונה בסיכומיה. בית-המשפט המחוזי גם התייחס לטענות לביטול החלטות הבורר מכוח עילות סעיף 24 לחוק, לגופן ודחה אותן, אחת לאחת.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חוזרת המבקשת על טענותיה אותן העלתה בפני בית-המשפט המחוזי, וכן מוסיפה טענה חדשה, לפיה פסק-הבוררות נוגד את תקנת הציבור ולפיכך הוא פסול ויש לבטלו לפי הוראת סעיף 24 (9) לחוק הבוררות. מנגד, המשיבה תומכת יתדותיה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

בחינת עובדות הרקע של הפרשה, החלטות הערכאה הקודמת ועיון בטענותיהם של הצדדים, מצביעים על כך, שטענותיה של המבקשת מתבססות רק על עובדותיה של הפרשה הנדונה, ולא קיימת שאלה כללית, בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מגדר גבולותיה של המחלוקת הספציפית בין הצדדים, אשר מצדיקה מתן רשות ערעור בבית משפט זה, (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור(הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד ל"ו (3) (123).

בדין גם דחה בית-המשפט המחוזי, את הטענות באשר להפרות הנטענות מכוח עילות סעיף 24 לחוק הבוררות וזאת מן הטעם, שהמבקשת לא הזכירה טענות אלה בבקשת הביטול, כנדרש, על-פי תקנה 9 לתקנות הבוררות והן הועלו לראשונה בסיכומיה.

בבקשת רשות הערעור שבפני, מעלה המבקשת טענה חדשה, לפיה החלטות הבורר נוגדות את תקנת הציבור ועל כן יש לבטלן מכוח סעיף 24(9) לחוק הבוררות.

אין בידי לקבל טענה זו. סמכות הביטול מכוח עילה זו תופעל בעיקרה, מקום שיש בתוכנו של פסק הבוררות "כדי לפגוע באינטרסים בעקרונות ובערכים שחברתנו מבקשת לקיים ולשמר" (ראו דנ"א 9563/03

יוסף כדורי ואח' נ' נעים כליף (גולן)

(פדאור (לא פורסם) 04 (3)848) . החלטת הבורר בענייננו משקפת הכרעה בסכסוך הספציפי בין בעלי הדין, אינה נושאת כל היבט ציבורי ואין בה כדי לפגוע באינטרסים ובעקרונות ציבוריים כלשהם. משכך, גם דין טענה זו להידחות.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית. על המבקשת לשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.