רע"א 10588/07 עזבון המנוח צדוק בראזני ז"ל נ. שירותי בריאות כללית

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי חיפה (כבוד השופט י' עמית), אשר התירה למשיבה להגיש חוות דעת רפואית נוספת בתגובה לזו שהוגשה על-ידי המומחה שמונה מטעם בית משפט השלום (כבוד השופט ד' פיש).

2.

הבקשה הוגשה במסגרת תביעתם הכספית של המבקשים שעילתה – קיומה של רשלנות רפואית.

צדוק בראזני ז"ל (להלן: המנוח ) אושפז ביום 3.11.1997 בבית החולים "כרמל" בחיפה לאחר שהתעורר חשד כי עבר אירוע בליבו. ביום 9.11.1997 עבר צנתור וביום 16.11.97 עבר ניתוח מעקפים. ארבע שעות לאחר סיום הניתוח חלה התדרדרות במצבו של המנוח והוא נפטר. שני הצדדים הגישו לבית משפט השלום חוות דעת רפואיות. פרופ' ש' שטרן, המומחה מטעם המבקשים, הביע ספק בנכונות אבחון מחלתו של המנוח, אך גם תחת ההנחה שלא נפלה בו טעות קבע כי היתה חלופה לניתוח המעקפים אשר לא הובאה לידיעתו של המנוח. בכך הצביע למעשה על רשלנות שמהותה אי-קבלת הסכמה מדעת של חולה לטיפול רפואי. לעומתו, טען פרופ' ה' מילר, המומחה מטעם המשיבה, כי לא היתה טעות באבחון וכי מכל מקום לא היה בנסיבות המקרה צורך לשקול חלופה מלבד ניתוח המעקפים.

לאור חוות הדעת הסותרות החליט בית משפט השלום למנות את פרופ' א' וייס כמומחה מטעמו לצורך בחינת הטיפול הרפואי שניתן למנוח. בחוות דעתו צירף פרופ' וייס את דעתו לזו של המומחה מטעם המשיבה וקבע כי ניתוח המעקפים היה הטיפול המתאים במצבו של המנוח. עם זאת, הוסיף פרופ' וייס ומצא פגם בטיפול הרפואי שהוגש למנוח לאחר הניתוח. חוות דעתו של פרופ' וייס כללה אפוא התייחסות ראשונה לאפשרות שהטיפול שניתן למנוח במהלך התאוששותו מן הניתוח היה רשלני.

3.

בעקבות חוות דעתו של פרופ' וייס ביקשו הצדדים לתקן את כתבי הטענות שהגישו על-פי תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנה ), ובית משפט השלום נעתר לבקשותיהם. בנוסף על כך, ביקשה המשיבה להגיש חוות דעת רפואית נוספת לצד כתב ההגנה המתוקן. בית משפט השלום דחה בקשה זו משיקולים של יעילות דיונית וציין כי למשיבה עומדת האפשרות לחקור את המומחה מטעם בית המשפט. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דן בבקשה כבערעור, והפך את החלטת בית המשפט השלום בקובעו כי המשיבה רשאית לצרף חוות דעת רפואית לכתב ההגנה המתוקן.

4.

בית המשפט המחוזי סבר כי הצדדים אינם רשאים להוסיף ולהגיש חוות דעת רפואיות כדי לסתור חוות דעת שהוגשה על-ידי מומחה שמונה מטעם בית המשפט; כך כללם של דברים, אולם, בהסתמך על פסיקה קודמת שלו (ראו בר"ע (מחוזי חי') 731/06 חישולי כרמל בע"מ נ' קריאף (לא פורסם, 2006)) , ציין בית המשפט המחוזי כי ייתכנו חריגים אשר יצדיקו הגשת חוות דעת רפואית משלימה, וזאת מחוץ לגדרי ההסדר הקבוע בתקנות סדרי הדין האזרחי. מאחר שחוות דעתו של פרופ' וייס התייחסה לשאלה שחרגה מחזית המחלוקת בין הצדדים, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המקרה הוא אחד מאותם מקרים חריגים. חוות-הדעת הראשונה מטעם המשיבה לא התייחסה לסוגית הטיפול לאחר הניתוח, כך סבר בית-המשפט, ולפיכך מניעת הגשת חוות דעת נוספת תפגע ביכולתה של המשיבה להתגונן מול כתב התביעה המתוקן. על-כן, ביטל בית המשפט המחוזי את החלטתו של בית משפט השלום, ומכוח שיקול דעתו הכללי קבע כי יש לאפשר למשיבה להגיש חוות דעת נוספת, תוך ציון האפשרות הפתוחה בפני המבקשים להגיש גם חוות-דעת משלימה מטעמם. על החלטה זו משיגים המבקשים, והמשיבה הגישה תשובה מטעמה.

5.

בחנתי את טענות הצדדים ולא ראיתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. מבלי להכריע בכל הסוגיות שנדונו בבר"ע 731/06, מקובלת עלי המסקנה כי יש להתיר למשיבה, על-פי סמכותו הכללית של בית המשפט, להגיש חוות דעת נוספת בכדי לאפשר לה להתגונן מול כתב התביעה המתוקן. מצטרף אני גם לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום רשאי להתיר למבקשים להגיש חוות דעת משלימה מטעמם, במידה שיבקשו לעשות זאת.

על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך הדין של המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.