רע"א 10604/07 בנק הפועלים בע"מ נ. רלה וינשטיין

1.

בין הצדדים מתנהלים תיקים ודיונים משפטיים ענפים זה שנים ובבית משפט זה תלויים עתה ועומדים אחדים מהליכים אלה, שתיק זה כלול בהם.

בתאריך 26.2.08 קיימתי ישיבה שנועדה לבירורים שונים בבקשת רשות ערעור זו שבפניי ובמסגרת זו ביקשתי, בין השאר, מן הצדדים לבחון את האפשרות לסיים את המחלוקות שביניהם בפשרה. למרבה הצער מההודעות שנמסרו לי לאחר הישיבה עולה שניסיון זה, כאחרים שקדמו לו – לא צלח.

החלטה זו מתייחסת איפוא אך ורק לענין שהוא נשוא בקשת רשות ערעור זו: הליך הוצאה לפועל, בו ניתנה החלטה בידי כב' הרשם ד' מאזן בשבתו כראש ההוצאה לפועל בחיפה (להלן: החלטת ראש ההוצל"פ ), שעליה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (בר"ע 1973/07; להלן: בקשת הבנק ). המשיבה ביקשה לדחות את בקשת הבנק על הסף, כיוון שהוגשה, לטענתה, לאחר חלוף המועד החוקי להגשתה, ובלא שיימצא טעם מיוחד להאריך את המועד להגשתה (בש"א 12102/07, בגדרה של בר"ע 1973/07 הנ"ל). בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' כהן) קיבל את בקשת המשיבה. על כך בקשת רשות הערעור שבפני, שדינה להדחות – מהטעמים שיבוארו להלן.

2.

דבר החלטת ראש ההוצל"פ הגיע לידיעת המבקש, לטענתו, בתאריך 7.6.07. לאור הוראת תקנה 119(ה) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, הקוצבת 15 ימים להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה שכזו - המועד האחרון להגשת בקשת הבנק היה יום א', 24.6.07. דא עקא שבקשת הבנק הוגשה רק בתאריך 12.7.07, הווה אומר – באיחור של 18 ימים. המבקש עצמו הודה בבקשתו כי זו הוגשה באיחור, וביקש – בגדרו של אותו הליך במסגרת בר"ע 1973/07 – כי יוארך לו המועד להגשת הבקשה (סעיפים 4 ו-9.1 לבקשת הבנק).

בטרם אעבור לדון בשאלה האם צדק בית המשפט המחוזי הנכבד בקביעתו כי אין טעם מיוחד להארכת המועד שנעשתה במסגרת הבקשה, יש לדון בטענה שהיא מעין-מקדמית מצדו של המבקש, ולפיה בקשת הבנק הוגשה דווקא במועדה . טענה זו מתבססת על כך שהמבקש פנה לראש ההוצל"פ עוד בתאריך 21.6.07 (בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור), ב"בקשת הבהרה" ביחס להחלטת ראש ההוצל"פ. אותה פניה נדחתה בידי ראש ההוצל"פ ( להלן- ההחלטה השניה ) והגיעה לידיעת המבקש בתאריך 27.6.07 – בדיוק 15 ימים לפני המועד בו הוגשה לבסוף בקשת רשות הערעור על החלטת ראש ההוצל"פ. המבקש בתגובתו לבקשת הדחייה על הסף שהגישה המשיבה, ניסה לטעון כי החלטת ראש ההוצל"פ וההחלטה בבקשת ההבהרה הן בלתי נפרדות וכי מירוץ הזמנים להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטת ראש ההוצאה לפועל מתחיל רק עם קבלתה של ההחלטה השניה. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט הנכבד קמא (בפיסקה 5 להחלטתו), על יסוד הלכת

געדי (ע"א 3053/98 געדי נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נה(1) 933), ובדין כך . בהתאם ל הלכת

געדי , "בקשה להבהרת החלטה" – ככלל אין בה כדי לשנות את מירוץ הזמן להגשת ערעור על ההחלטה (כאשר חריג מפורש לכך הוא מצב שבו פסק דין, או החלטה אחרת תוקנו מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (ראו: פיסקה 3 לפסק הדין געדי )). עוד יצוין – בניגוד לטענת המבקש שניסה לאבחן את המצב שבפנינו מזה שנדון ב הלכת

געדי – כי לעניין זה אין נפקא מינה אם בקשת ה"הבהרה" הוגשה בתוך פרק הזמן הנתון לערעור (כפי שהיה כאן), או לאחריו (כפי שקרה בענין געדי ). בשולי הדברים נדגיש עוד כי הטענה האמורה, לפיה בקשת הבנק הוגשה, לשיטתו, במועד, הועלתה בידי המבקש רק בתגובתו לבקשת הדחייה על הסף, בו בזמן שבבקשתו המקורית הודה המבקש למעשה כי בקשתו הוגשה באיחור, שאם לא כן לא היה נזקק לכלול במסגרת הבקשה לרשות ערעור גם בקשה להארכת מועד.

3.

באשר לקיום טעם מיוחד להארכת המועד להגשת בקשת הבנק: הסברו היחיד של המבקש בעניין זה הוא "קיום של הליכים תלויים ועומדים רבים בערכאות שונות". אכן, קיומו של הליך משפטי תלוי ועומד בין הצדדים יכול להוות לעיתים "טעם מיוחד" להארכת מועד בהליך אחר באותו עניין, כנדרש בתקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ראו: בש"א 356/89 בריק נ' בנק אוצר החייל , פ"ד מג(4) 22, 27). ברם, במקרה דנן מצאתי כי אין יסוד להתערב בקביעתו של בית המשפט הנכבד קמא לפיה לא קיים פה "טעם מיוחד" להארכת המועד כמבוקש. שורה של נימוקים תומכים במסקנה זו:

(א)

ראשית , כפי שטוענת המשיבה, ובצדק, ההליכים הרבים שבין הצדדים אמנם אוזכרו בבקשת הבנק, אך המבקש לא ציינם כנימוק להארכת מועד להגשת הבקשה כי אם רק כרקע לטענות לגוף הבקשה. זאת ועוד – העניין היחיד שהועלה על ידי הבנק בבקשתו, באותו הסעיף הדן בהארכת המועד ( שם , בסעיף 4), היה אותה החלטה ב"בקשת ההבהרה" הנזכרת לעיל (ואף זאת ללא כל הסבר כיצד הדבר מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד המבוקשת). המבקש ניסה לראשונה לקשור את הארכת המועד המבוקשת לריבוי ההליכים שבין הצדדים כ"טעם מיוחד" המצדיק היענות לבקשה – רק בתגובה שהגיש לבקשה לדחיית בקשת רשות הערעור על הסף, וביתר שאת – בבקשת רשות הערעור שבפניי. התנהלות זו פוגמת לכאורה בכנותו של הנימוק ובנכונותו העניינית, מה גם שלא נכללה בגדר טיעוניו של המבקש התייחסות לתנאים המסייגים שנקבעו בפסיקה לצורך זה.

(ב)

שנית , קיימת חשיבות רבה לשאלת עיתוי הגשתה של הבקשה להארכת מועד:

"הארכת מועד כזו מקבלת גם תוקף מיוחד אם הבקשה לה מוגשת תוך המועד הקבוע בדין להגשת הערעור, כך שבעל הדין שכנגד יודע על הכוונה לערער וממילא על הספק הקיים באשר לסופיות ההליך" (בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל (לא פורסם) (20.10.04), סעיף 4 להחלטה, אותה איזכר המבקש עצמו).

במקרה דנן, הבקשה להארכת מועד לא הוגשה תוך המועד הקבוע להגשת בקשת רשות הערעור, כי אם לאחריו, מטעמים שלא הובהרו בבקשת הבנק.

(ג)

שלישית , התנהגותו של בעל דין והסיבה לכך שהוא זקוק להארכת מועד – ישפיעו על נכונות בית המשפט להיענות לבקשתו להארכת מועד (עיינו: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

(מהדורה תשיעית, 2007), 723-721 ). במקרה דנן, נמנע המבקש כאמור מלהגיש בקשה נפרדת להארכת מועד והבליע (תרתי משמע) - בדרך לא ראויה (שלא אפרטה כאן) - את הבקשה בתוך בקשת רשות הערעור גופה. המבקש אף נמנע מלציין שם כי האיחור בהגשת הבקשה למתן הרשות לערער נבע מטעות טכנית, או טעות אחרת כלשהי, ואחר כך – הן בדיון בבית המשפט הנכבד קמא והן בבקשתו בפניי – שינה בכל פעם את נימוקיו להצדקת הבקשה. דרך התנהלות זו ודאי אין בה כדי לעודד את בית המשפט להיעתר לבקשה להארכת מועד, במיוחד כאשר מדובר בבקשה למתן רשות ערעור ולא בערעור שבזכות.

(ד)

רביעית , במקרה דנן, ודווקא לאור ריבוי ההליכים בין הצדדים, יש חשיבות לכך שבמידת האפשר, החלטות שהפכו חלוטות משחלף המועד לערער עליהן, יעמדו ככלל בסופיותן, אלא אם כן הדין מצדיק חריג כלשהו שהוכח. יש איפוא לתת במסגרת זו משקל גם לאינטרס של כל אחד מבעלי הדין לסופיות הדיון, למיצער ביחס לאותו הליך אשר הסתיים, וזאת אפילו אם אותו בעל דין יודע שהוא יצטרך להמשיך ולהיפגש עם הצד שכנגד בבית המשפט אף בהליכים אחרים. בהקשר זה לא למותר להזכיר כי בעלי הדין שבפניי מתדיינים ביניהם בעניינים שונים (ולעיתים מקבילים) מזה למעלה מעשרים שנה. אם כל אחד מהם יוכל לזכות בהארכת מועד להגשת ערעור על כל החלטה חלוטה באילו מן ההליכים שהתקיימו ביניהם בעבר, בנימוק שיש עדיין הליכים רבים התלויים ועומדים בין הצדדים ואלה הם כשלעצמם בבחינת "טעם מיוחד" – עלולים ההליכים ביניהם להימשך עד אין קץ.

4.

לאור כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה, בסך של 10,000 ש"ח, וזאת ללא כל קשר להליכים האחרים המתנהלים בין בעלי הדין.