רע"א 1061/11 מרדכי אטיאס נ. עו"ד מרים זפט

1.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ח' ברנר).

2.

החלטתו של בית המשפט המחוזי נתקבלה במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל לגבי המבקשים (להלן – החייבים ). יצוין, כי צו כינוס בהליך ניתן, לבקשת החייבים, עוד בחודש מרץ 1998 . עם זאת, נכון להיום טרם הוכרזו החייבים פושטי רגל. אין מקום וצורך לתאר עתה את השתלשלות העניינים המסועפת בהליך פשיטת הרגל. די אם נציין, כי בעבר נעשו ניסיונות שונים לממש את הנכס המרכזי של החייבים, הוא דירת מגוריהם, הנמצאת בתל אביב (להלן – הדירה ). בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור אישר בית המשפט למשיבה 1, המנהלת המיוחדת (להלן – המנהלת המיוחדת ), להעמיד למכירה את הדירה. זאת, תוך פינוי החייבים מן הדירה, בכפוף להעמדת סידור חלוף, לפי סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן – פקודת פשיטת הרגל ).

3.

החייבים טענו לפני בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על מכירת הדירה כפנויה, כנגד העמדת סידור חלוף לפי סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל. טענתם הייתה, כי חלה עליהם ההגנה המכונה "הגנת הדייר", הקבועה בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן – חוק הגנת הדייר ). סעיף זה קובע, כי אדם שזכותו פקעה בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק-דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, יהא לדייר של בעלו החדש של הנכס או של החוכר לדורות החדש. החייבים טענו כי נוכח תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר במקרה דנא, הרי מכירת הדירה במסגרת הליכי פשיטת הרגל לא יכולה לפגוע בכוחם להמשיך ולהחזיק בדירה. כלומר, כי אין מקום למכור את הדירה בכפוף להעמדת סידור חלוף לחייבים לפי סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל,

אלא בכפוף להגנה הקבועה בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת החייבים. זאת, בהתחשב בהלכה שנקבעה בע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור , פ"ד נ(5) 111 (1997) (להלן – עניין פרמינגר ). באותו עניין קבע בית משפט זה, בדעת רוב, כי יש לפרש באופן מצמצם את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, באופן שההגנה שנקבעה בו תחול אך ורק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות ( שם , עמ' 123 לפסק-דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן). במקרה דנא, כך קבע בית המשפט המחוזי, זכותם של החייבים בדירה היא מכוח הערת אזהרה שרשומה על שמם, ולא מכוח זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות. על כן קבע בית המשפט, כי אין בנסיבות העניין תחולה לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר. בקשת רשות הערעור מופנית נגד קביעה זו.

5.

סבורני, כי בנסיבות העניין יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע תחילה בסוגיות מסוימות. כוונתי ראשית לטענות הדדיות של בעלי הדין, שהועלו לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור, בדבר האחריות לאי רישום החייבים כבעלים הרשומים של הדירה. מכתבי הטענות בהליך דנא מתברר, כי החייבים רכשו את הדירה ונרשמה לזכותם הערת אזהרה. המנהלת המיוחדת טוענת, כי האחריות לאי רישום הבעלות בדירה, בעקבות רישום הבניין כבית משותף, רובצת לפתחם של החייבים (סעיפים 33 ו-41 לתשובת המנהלת המיוחדת לבקשת רשות הערעור). לעומת זאת, טוענים החייבים כי אי רישומם כבעלי הדירה נובע ממחדליה של המנהלת המיוחדת (סעיף 10 לתגובת החייבים לתשובת המנהלת המיוחדת לבקשת רשות הערעור). לטענת החייבים, אילו הייתה המנהלת המיוחדת מאפשרת את רישומם כבעלי הדירה, לא היה ספק כי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר חל בעניינם.

6.

אכן, נראה כי טענות בעלי הדין בשאלה על מי מוטלת האחריות לרישום הבעלות בדירה הועלו לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור (אם כי ראו סעיפים 19 ו-52 לסיכומים שהגישו החייבים לערכאה הדיונית, נספח י"ט לתגובת המנהלת המיוחדת לבקשת רשות הערעור). דא עקא, נראה לי כי בנסיבות העניין ראוי לברר סוגיה זו לפני מכירת הדירה נוכח ההשלכות שתהיינה מבחינת החייבים למכירת הדירה כנגד העמדת סידור חלוף, לפי סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל. כמו כן, יש לברר האם ההכרעה בסוגיה העובדתית הנזכרת הינה בעלת נפקות כלשהי לעניין תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר על החייבים. בנוסף, דומני כי מן הראוי לבחון האם יש נפקות, לעניין מכירת הדירה, לעובדה שהחייבים לא הוכרזו עד היום פושטי רגל. יצוין, כי ביום 12.2.2012 הגישה המנהלת המיוחדת לבית המשפט המחוזי בקשה להכריז את החייבים פושטי רגל. הבקשה הוגשה, ככל הנראה, לאחר שהתברר, לראשונה במסגרת הדיון בבקשת רשות הערעור, כי החייבים עדיין לא הוכרזו פושטי רגל, אף שחלפו כ-14 שנים מאז שניתן צו כינוס. אדגיש, כי אין בכוונתי להביע כל עמדה באשר לבקשה האמורה של המנהלת המיוחדת או ביחס לאילו מן הסוגיות העובדתיות והמשפטיות הנזכרות בפיסקה זו. ההכרעה בסוגיות אלה נתונה, כמובן, לבית המשפט המחוזי.

7.

החלטתי, איפוא, לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את הסוגיות הנזכרות בפיסקה 6 לעיל ויכריע בבקשת המנהלת המיוחדת בהתאם לממצאים שיקבע. נוכח מסקנתי זו מתייתרת בקשת החייבים מיום 15.2.2012 לתיקון בקשת רשות הערעור. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.