רע"א 10622/02 אילן בן עמי נ. בנק הפועלים בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד הנשיא ו' זילר) לפיה נדחתה בקשת המבקש לקבוע כי המשיב 1 ויתר על זכויותיו מכוח שיעבוד צף.

המבקש הינו בעל מניות של חברה, אשר עד לפירוקה כיהן גם כמנהלה. בשנת 1995 שיעבדה החברה, בשעבוד שוטף כללי, את כל נכסיה, לטובת המשיב 1. בשנת 1997 החלו הליכי פירוק נגד החברה. המשיב 1 לא מינה כונס נכסים לצורך מימוש איגרות החוב של השעבוד השוטף. המבקש ביקש מבית המשפט קמא לקבוע כי המשיב 1 ויתר על זכויותיו לפי השעבוד, כיוון שגילה במחדליו את אי רצונו להנות מזכויותיו. בית המשפט קמא דחה את הבקשה.

2.בית המשפט קמא קבע כי אין די בעובדה שלא מוגשת בקשה למינוי כונס נכסים על ידי בעל אגרת חוב, על מנת להעיד על זניחת הזכויות על פי אותה אגרת חוב. כך במיוחד, לשיטת בית המשפט קמא, כאשר החברה נמצאת בפירוק, כבענייננו, וכל נכסיה וזכויותיה מכונסים ומרוכזים ממילא על ידי המפרק. בית המשפט הוסיף, כי עיקר הזכויות המשועבדות לטובת המשיב 1 הן זכויות תביעה נגד לקוחות של החברה, ופשיטא שבירורן של מחלוקות בעניינים כאלו לא יכול להתקיים באופן יעיל ללא שיתוף פעולה מלא מצד המבקש- שלו המידע הרלוונטי למחלוקות אלה. הואיל והסיכוי לשיתוף פעולה כזה מצידו של המבקש הוא קלוש, כפי שמצא בית המשפט קמא, אין לראות בעיכוב הגשת התביעות על ידי הבנק ויתור על השעבוד. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

3.המבקש טוען כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי בהחלטת המשיב 1 שלא לפנות לבית המשפט בבקשה למינוי כונס נכסים למימוש השעבוד אף שחלפו למעלה מחמש שנים מיום בו התגבש, לא הביע המשיב 1 את עמדתו כי אין בדעתו לאכוף את השעבוד. המבקש גם משיג כנגד גובה ההוצאות שנפסקו לחובתו (המבקש חוייב בתשלום של 20,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים, כשלסכומים, פרט לזה שישתלם לאפוטרופוס הכללי, יתווסף מע"מ).

בתשובותיהם, תומכים המשיבים בהחלטת בית המשפט קמא. הם מדגישים את התנהגותו הנלוזה, כך לטענתם, של המבקש, אשר פעל במכוון להברחתם ולהסתרתם של נכסים, אשר עתה הוא טוען כי המשיב 1 זנח את השעבודים שהוטלו עליהם. המשיבים טוענים, כי את האשם במניעת הגשתן של התביעות האמורות נגד לקוחות החברה, יש להטיל על המבקש, אשר חפץ כי ההכנסות שיתקבלו מתביעות אלה יועברו לנושים הלא מובטחים ולא למשיב 1. זאת ועוד, לאור הדימיון בין תפקידיו של כונס הנכסים לתפקידיו של המפרק, סבורים המשיבים כי משמונה לחברה מפרק קבוע, לא היה עוד טעם של ממש במינוי כונס נכסים מטעם המשיב 1. המשיבים מוסיפים וטוענים כי המבקש, במהלך הליכי פשיטת הרגל, ביטא בטיעוניו ובבקשותיו הכרה בהיות המשיב 1 נושה מובטח, הכרה העולה מהחלטות בתי המשפט שדנו בעניין פירוק החברה, ולכן מנוע המבקש מלטעון כיום כי המשיב 1 חדל מלהיות נושה מובטח. לבסוף, מציינים המשיבים כי המשיב 1 פעל לפי הוראות הדין למימוש הערובה שבידיו.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות שהוגשו עליה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. המבקש לא הצליח להצביע על עילה שתצדיק התערבות במסקנתו של בית המשפט קמא כי המשיב 1 לא ויתר על השעבוד שבידיו. צדק בית המשפט קמא בקובעו כי אין די באי מינויו של כונס נכסים על מנת להוכיח ויתור על שעבוד, במיוחד כאשר לחברה החייבת מונה מפרק אשר ממלא את התפקידים שיכול היה למלא כונס הנכסים, לו מונה. משכך, היה על המבקש להוכיח התקיימותן של ראיות אחרות לויתור כביכול על השעבוד. בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי, שראייה כזו לא הובאה. כידוע, בממצאים מסוג זה ממעטת ערכאת הערעור להתערב, והמקרה שבנידון אינו מצדיק סטייה מכלל זה.

אשר לטענת המבקש בדבר גובה ההוצאות שהושתו עליו, מן המפורסמות הוא כי בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור נמנע מלהתערב בפסיקת הוצאות על ידי הערכאה הדיונית. מקרה זה אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות שכזו.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות כל אחד מן המשיבים 1 ו-2 בסך 10,000 ש"ח לכל אחד, ובהוצאות המשיב 3 בסך 2,500 ש"ח.