רע"א 10623/02 כפר חיטים-מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ. שי ביין

1.בעקבות החלטות שקיבלה מועצת מינהל מקרקעי ישראל, הגיש כפר חיטים – מושב המאוגד כאגודה שיתופית, והמצוי בהליכי כינוס והבראה מאז שנת 1991, במהלכם אושר הסדר נושים בתאריך 18.3.97 – בקשה להקצאת 48 מגרשים שאותם ישווק לציבור הרחב, ועוד 32 מגרשים לשם הקצאתם בתנאים מעודפים לבנים ממשיכים של חברי המושב. המינהל אישר את הבקשה, והמושב התקשר עם יזם שהתחייב לפתח את המגרשים, כך שבתמורה יקבל סך של 67,000 דולר עבור פיתוח מגרש לציבור הרחב, ו-35,000 דולר עבור פיתוח מגרש לחברי המושב.

המשיבים 8-1 (להלן: המשיבים) הם צאצאים של תושבים המתגוררים במושב, אך אינם נמנים על חבריו. הורי המשיבים שכרו דירות במושב מכונס הנכסים שנתמנה על נכסי המושב, ולאחר מכן רכשו דירות במושב ומתגוררים בהן עד היום. המשיבים הגישו תביעה לבית-המשפט המחוזי בנצרת, בגדרה ביקשו לחייב את המושב לאפשר להם להשתתף בהקצאת המגרשים שנועדו לחברי המושב. כן הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני שימנע את שיווקם של המגרשים עד להכרעה בתובענה העיקרית. המשיבים טענו, כי בהחלטה 612 של מינהל מקרקעי ישראל, שמכוחה אושרה מלכתחילה הקצאת המגרשים, נקבעו קריטריונים להקצאת מגרשים, בגדרם ניתן בידי המושב להעדיף את "בני המקום" על-פני אחרים, כאשר "בן מקום" הוגדר כמי שהוא "צאצא, לרבות בן זוג של מתיישב בישוב, שהינו בעל זכות חכירה של נחלה של משק עזר או של מגרש מגורים, בתנאי שהמתיישב גר במקום בקביעות בחמש השנים האחרונות וגילו של הצאצא הוא 18 ומעלה". המשיבים טענו, כי הם עונים על ההגדרה של "בני המקום", וכי על-כן הם זכאים לרכוש מגרשים במחיר המוזל.

2.בית-המשפט המחוזי (השופט אברהם אברהם) קבע, כי על-פי החלטה 612 רשאי המושב להעדיף את "בני המקום" על-פני אחרים, אך אין הוא יכול להפלות בין "בני המקום" לבין עצמם; כי המשיבים עונים על ההגדרה של "בן מקום"; כי אין מקום להפלייתם אך משום שהם אינם חברים באגודה השיתופית, שכן זו על-פני הדברים הפליה אסורה; וכי על-כן המשיבים רשאים לכאורה להשתתף בהקצאת המגרשים המועדפים. עוד נקבע, כי באם לא יינתן סעד מניעה זמני, עלול להיגרם למשיבים נזק בלתי הפיך, וכי אין מדובר בנזק כספי גרידא, שכן חסימת דרכם של המשיבים מלהשתתף בהקצאת המגרשים המועדפים תמנע מהם את האפשרות לבחור במגרשים אלו, שהם טובים יותר לדעתם. לפיכך ניתן צו מניעה זמני שהורה למושב להימנע מהמשך פעולות ההקצאה של 32 המגרשים המועדפים.

3.מכאן הבקשות שבפניי למתן רשות ערעור שהגישו המושב וכונס הנכסים, ואשר החלטתי לדון בהן במאוחד. המושב טען, כי בית-המשפט המחוזי שגה בהסתמכו על החלטה 612, שכן החלטה 737, שהיא ההחלטה הרלוואנטית בענייננו, ביטלה את החלטה 612, וכפועל יוצא מכך את הקריטריונים הקבועים בה; כי החלטה 737 אינה קובעת הגדרה של "בן מקום", ומרחיבה את שיקול-דעת המושב להעדיף את חבריו על-פני מתיישבים אחרים; כי אין מדובר בהפליה, שכן מטרת ההעדפה של בנים של חברי המושב המתגוררים בו עשרות שנים והמתחייבים להפוך לחברי האגודה, היא להבטיח את המשך קיום האגודה; וכי ברור שאין בכוונת המשיבים, ששבעה מהם קטינים שזכויותיהם טרם הבשילו, להפוך לחבריה. החלטה 737 בוטלה לאחרונה על-ידי בית-משפט זה (בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות הלאומיות , פ"ד נו(6) 25), ואולם לטענת המושב היא עדיין חלה בעניינו מכוח הוראות מעבר. לבסוף נטען, כי הנזק למשיבים הינו כספי בלבד, שכן אין מגרשים המיועדים דווקא לבנים ממשיכים, וכי הישארות הצו על-כנו פוגע בהסדר הנושים וביכולת המושב לפרוע את חובותיו.

כונס הנכסים תמך בעמדת המושב, והוסיף כי יש להבחין בין חברי האגודה למתיישבים אחרים, באשר הראשונים נושאים בנטל ובהתחייבויות במשך כל הליך כינוס הנכסים והסדר הנושים; כי ישנן סנקציות על אגודה שיתופית שמספר חבריה נופל מסף המינימום הקבוע בהחלטות המינהל; וכי על-כן יש לתת עדיפות לבנים ממשיכים בהקצאת המגרשים.

מנגד תמכו המשיבים את יתדותיהם בהחלטת בית-המשפט המחוזי, והוסיפו כי עוד בשנת 1994 אישרה ועדת הפרוגרמות של המינהל את הרחבת המושב, לרבות הקצאת 80 המגרשים; וכי בין אם ההקצאה נעשית בהתאם להחלטה 612 ובין אם בהתאם להחלטה 737, למשיבים הזכות להשוות את מעמדם למעמד חברי המושב מכוח ההלכה הפסוקה.

4.החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

מינהל מקרקעי ישראל הודיע, במסגרת ההליך בפני בית-המשפט המחוזי, כי החלטת מועצת המינהל, מכוחה מוקצים המגרשים בהרחבת מושב כפר חיטים, הינה החלטה 737. אף אם אושרה מלכתחילה הקצאת המגרשים לפי החלטה 612, הזמן הקובע בענייננו הוא מועד ההקצאה בפועל, ועל-כן ההחלטה הרלוואנטית היא החלטה 737, שביטלה את החלטה 612.

החלטה 737 אין בה כדי להעביר את כוח ההכרעה בעניין הקצאת המגרשים ליישוב, וכוח זה נותר בידי מינהל מקרקעי ישראל. בבואו להמליץ על מועמדיו נתון לכל יישוב ויישוב שיקול-דעת נרחב, במסגרתו הוכרה זכותו לשמור על אופיו וצביונו המיוחד. ראו ע"א 3962/97 בארותיים – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' ארד , פ"ד נב(4) 614, בע' 622-620.

ברי, כי בבואו ליישם את החלטות מינהל מקרקעי ישראל מחויב המושב לעקרונות הסבירות והשוויון. ראו ע"א 8223/99 ברוך נ' עזריאל – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ , פ"ד נו(3) 742, בע' 752-751. ואולם, האבחנה בין בנים של חברי המושב לבין המשיבים, במיוחד בנסיבות המקרה שבפנינו, היא אבחנה מותרת. שכן, הבנים הממשיכים מתחייבים להיות חברי המושב, אשר הם אלו הנושאים בנטל חובות האגודה השיתופית, ורצונו של המושב לשמור על קיומו והמשכיותו ועל מספר חבריו, אשר בא לידי ביטוי במתן תנאים מועדפים לרכישת מגרשים בידי בנים ממשיכים, הינו רצון לגיטימי.

על-כן, נראה כי המשיבים לא הוכיחו את זכותם הלכאורית להשתתף בהקצאת המגרשים המועדפים, ולנוכח היות רוב המשיבים קטינים אף נראה כי עתירתם לבית-המשפט המחוזי הינה על-פני הדברים תיאורטית. לבסוף אוסיף, כי הנזק הצפוי למשיבים, באם יזכו בתביעתם העיקרית בלא שניתן להם סעד זמני, ניתן לכימות ולפיצוי כספי, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המשיבים, וכי על-כן אין מקום למנוע מן המושב להמשיך בהליכי ההקצאה.

אשר-על-כן, הערעור מתקבל, במובן זה שצו המניעה הזמני שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי מבוטל.

המשיבים ישאו בהוצאות המושב בסך כולל של 10,000 ש"ח.