רע"א 10647/02 שאמה שיווק ואיחסון גידולים חקלאיים בע"מ נ. מדינת ישראל

זו הוגש ערעור התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

3.בין לבין נפתח ביום 20.3.2002 הליך נוסף (ב"ש 1014/02) כנגד המערערים בגין אותן עבודות הבניה שבוצעו במקרקעין, ובמסגרתו הוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק. בבקשה זו התבקש בית המשפט, בין היתר, לצוות על המערערים וכל מי שעובד מטעמם להפסיק כל בנייה על המקרקעין. אף בבקשה זו, כמו בקודמתה, דן השופט גולדס. במהלך הדיון הראשון בבקשה זו (ביום 13.5.2002) ביקשו המערערים מבית המשפט לפסול עצמו מלדון בבקשה. לטענתם לאור ההחלטה ופסקי הדין הקודמים שניתן כבר בעניינם על ידי בית המשפט, אין השופט גולדס יכול להמשיך לשבת בדין. בית המשפט דחה בהחלטתו (מיום 13.5.2002) את בקשת הפסילה, ואולם לאור הערעור שהגישו המערערים לבית משפט זה (ע"פ 4228/02) הסכים לעכב את המשך הדיון לבקשת המערערים.

4.טרם שניתן פסק הדין בע"פ 4228/02 הוגשו (ביום 30.7.2002) כנגד המערערים, ביחד עם אחרים, שני כתבי אישום נוספים לבית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון (עמ"ק 2531/02 ועמ"ק 2535/02). בכתבי אישום אלה, שעניינם אותם המקרקעין נשוא ההליכים הקודמים, הואשמו המערערים בשורה של 15 עבירות על חוקי התכנון והבניה. שני כתבי אישום אלה נקבעו אף הם לדיון בפני השופט גולדס. בפתח ישיבת ההקראה בעמ"ק 2531/02 (ביום 9.12.2002) ביקשו המערערים מבית המשפט לפסול עצמו. לטענתם, כתב האישום נוגע לאותה מערכת עובדתית נשוא ההליכים הקודמים אשר נידונו בפני השופט גולדס. משכך, ולאור קביעותיו העובדתיות הברורות והנחרצות של בית המשפט בהליכים הקודמים, אין בית המשפט יכול להמשיך לשבת בדין שכן לא יוכל לשנות את דעתו לגבי העניינים הנידונים בהם החליט בעבר. המערערים הוסיפו, כי זאת בדומה לכך שאין זה מן הראוי ששופט היושב בסעד זמני או הדן בבקשת המעצר ידון אף בתיק העיקרי. המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה. לטענתה כאשר אדם מודה בכתב האישום שהוגש כנגדו ולאחר מכן בית המשפט עצמו דן באותו אישום, לא מתעורר חשש ממשי למשוא פנים וחזקה על בית המשפט כי יוכל להפעיל שיפוט מקצועי אובייקטיבי. בנוסף, בחלק מן ההליכים המשפטיים הקודמים לא הובאו ראיות ואילו בהליכים אחרים הראיות שהובאו התייחסו לחריגות בניה שאינן חלק מכתב האישום. כמו כן טענה המשיבה, כי בקשת הפסלות הוגשה בשיהוי שכן למערערים נודע עוד טרם ישיבת ההקראה כי השופט גולדס הוא שידון בעניינם.

5.בהחלטתו (מיום 9.12.2002) דחה בית המשפט את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע, כי בכל ההליכים הקודמים אשר נשמעו בפניו לא הוגשו כל ראיות מטעם המערערים, גרסתם מעולם לא נשמעה, והדיון התמקד בחומר הראיות שהגישה המשיבה. בנוסף, השאלות העובדתיות והמשפטיות המתעוררות בכתב האישום אינן זהות לבקשות בהן דן בית המשפט בעבר. בית המשפט הוסיף וקבע, כי אין מדובר בתיקים בהם קבלת הראיות תלויה במהימנות עדים אלא האמור בראיות אובייקטיביות שאין למי מהצדדים להליך השפעה עליהם (קיומו של היתר בניה, עשיית הפעולות בקרקע). בנוסף, אין בית המשפט מושפע מדברים ששמע בהליכי ביניים קודמים באותו הליך. זאת בדומה לבית משפט השומע הן את הליך הסעד הזמני והן את הסעד העיקרי. בית המשפט הפנה להחלטתו בבקשת הפסלות הקודמת אותה הגישו המערערים, בה קבע כי כאשר קיים שופט אחד היושב דרך קבע בבית משפט לעניינים מקומיים ובפניו מתבררות בקשות שונות ואף כתבי אישום שונים, לא ייתכן כי השופט יפסול עצמו מלדון בהליכים שונים הנוגעים לאותם מקרקעין. כן קבע בית המשפט, כי אף שבבקשה לצו זמני נקבעו על ידו ממצאים, הרי שהדבר מחויב המציאות ונותר במסגרת הדיונית של הסעד הזמני. אשר לטענת השיהוי נקבע שאף שהמועד להעלאת טענת הפסלות הוא פתיחת המשפט, הרי שלמערערים היה ידוע זה זמן רב כי כתב האישום עתיד להתברר בפני בית משפט זה. לפיכך מן הראוי היה ליידע את המשיבה כמו גם את בית המשפט בכוונה לטעון לפסלות. כנגד החלטה זו מכוון הערעור שבפני.

6.עוד יצוין, כי מייד לאחר מתן החלטה זו נערכה ההקראה בעמ"ק 2535/02 אשר במסגרתו הפנו הצדדים לטענות שהובאו לעיל במסגרת עמ"ק 2531/02. לאחר הגשת הערעור לבית משפט זה הוריתי (ביום 18.12.2002) על עיכוב הדיונים בעמ"ק 2531/02 ובעמ"ק 2535/02 עד למתן החלטה אחרת.

7.בערעור חוזרים המערערים על הטענות אותן הביאו בפני בית המשפט קמא. לטענתם, בבסיסם של כל ההליכים הקודמים, כמו גם כתבי האישום החדשים, עומדת הטענה לפיה ביצעו המערערים עבודות בלא היתר או בסטייה ממנו, וזאת ביחס לאותם ההיתרים. בנסיבות אלה קיים חשש אובייקטיבי ממשי כי בית המשפט לא יוכל להתעלם מחומר הראיות הרב אליו נחשף ולא יוכל להתנתק מקביעותיו העובדתיות והמשפטיות הקודמות, אשר שבות ועומדות עתה לדיון בפניו. זאת ועוד: חלק מן ההליכים הקודמים מופיעים כעובדות בכתבי האישום החדשים וכן העדים שנתנו תצהירים או העידו בעבר, ואשר לגביהם נקבעו ממצאי מהימנות, רשומים כעדי תביעה בכתבי האישום החדשים ועתידים להעיד באותם עניינים. לפיכך, מן הראוי להחיל על המקרה שלפנינו את ההלכה הנוהגת לפיה מן הראוי כי שופט הדן בצו המעצר ואשר נתן דעתו לחומר הראיות ולאחריות הנאשם לא ידון באישום גופו. המערערים מוסיפים, כי אין המקרה שלפנינו דומה למתן החלטה בסעד זמני בהליך אזרחי, שכן המדובר בהליכים נפרדים ועצמאיים לחלוטין, שאינם תלויים בהגשתו של ההליך העיקרי. לטענת המערערים, טעה בית המשפט בקובעו כי בתיקים הקודמים לא נשמעו ראיות בשל הודיית המערערים, שכן ביחס למערער 2 התקיים משפט הוכחות במסגרתו העידו עדים והוגשו ראיות. כן טענו המערערים, כי מאחר ומקום הגשת כתבי האישום מצוי בשליטת המשיבה, הרי יכלה היא להגישם בבית משפט אחר באותו המחוז ובכך להימנע מלכתחילה מן הדיון בפני אותו השופט. לסיום טוענים המערערים כי גם מטעמים של מראית פני הצדק יש להורות על העברת הדיון בכתבי האישום לשופט אחר.

8.המשיבה מצדה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא. לטענתה, כתבי האישום הנוכחיים עניינם היתר שלא הושג כדין ולפיכך מדובר במערכת עובדות חדשה לחלוטין אשר טרם נדונה בהליכים הקודמים. המשיבה מוסיפה, כי אף שבהליך הקודם אכן קבע בית המשפט ממצאי מהימנות, הרי שהאמור בטענת אחד המנהלים לפיה הוא אינו מנהל בפועל ושאלה זו אינה לב העניין שלפנינו. כמו כן, קביעת כלל לפיו במקרים כגון זה שלפנינו, בהם יש צורך להגיש הליכים רבים הנוגעים לאותו פרויקט בניה, יועבר הדיון בכל הליך והליך לבית משפט אחר, תיצור הכבדה קשה ביותר על התביעה כמו גם על בית המשפט.

9.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, כתבי האישום נשוא ערעור זה, כמו גם ההליכים הקודמים שהתבררו בפני השופט גולדס, סובבים כולם סביב אותה חלקת קרקע וסביב אותו מבנה. זאת ועוד: קביעותיו של השופט גולדס בסיום ההליכים הקודמים התבססו על ממצאים עובדתיים ומשפטיים, תוך הסקת מסקנות מחומר הראיות שהובא בפניו. עם זאת, העובדה כי שופט יושב לדון בעניין דומה, עובדתית או משפטית, אפילו בין אותם הצדדים, אין בה כדי להביא – כשלעצמה לפסילתו (ראו: ע"א 8080/01 עיריית טייבה נ' ברכאל את עזאם בע"מ (לא פורסם); ע"א 6812/98 בי .ג'י. אסיסטנס לימטד מ' גיזלה פרוינד (לא פורסם)). בחינת חומר הראיות מעלה, כי המערכת העובדתית בערעור שלפנינו שונה היא מזו שהייתה בפני בית המשפט בהליכים הקודמים. כך, בעמ"ק 1901/00 טענה המשיבה כי בעוד בידי המערערים היה היתר בניה כדין הרי שהם חרגו ממנו וביצעו עבודות הטעונות היתר ללא היתר. לעומת זאת, כתבי האישום שבפני (עמ"ק 2531/02 ועמ"ק 2535/02) מתמקדים בטענת המשיבה לפיה היתר הבניה שניתן למערערים על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון היה בלתי חוקי מלכתחילה. בנוסף, עובדות כתב האישום כוללות עובדות רבות אשר טרם נטענו, ופשיטא טרם הוכרעו, על ידי בית המשפט בהליכים הקודמים. כך לעניין סלילת דרך למבנה ללא היתר בניה בקרקע חקלאית, כך לעניין ריצוף מחומר שונה מזה שאושר למערערים וכך לעניין עבודות פיתוח שונות. כמו כן מואשמים המערערים בסעיפי אישום אשר טרם הוגשו כנגדם בעבר ועניינם הפרת הצווים אשר הוצאו במסגרת ההליכים הקודמים. לאור הבדלים משמעותיים אלו, שוכנעתי כי פסקי הדין וההחלטות הקודמות שניתנו בעניינם של המערערים אינם מהווים ראיה לחשש ממשי למשוא פנים בהליך שבפני. בית המשפט יהיה נכון לשמוע ולדון בכל השאלות המשפטיות והעובדתיות הנובעות מן ההליכים העומדים בפניו, תוך נכונות לשנות ממצאיו ומסקנותיו הקודמים ככל שיש בידי המערערים כדי לבסס טענותיהם (ראו והשוו: ע"פ 6456/02 גמליאל יוסף נ' ראש עיריית הרצליה (טרם פורסם); ע"פ 4228/02 שאמה שיווק ואיחסון גידולים חקלאיים בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה – מחוז מרכז (טרם פורסם)).

אשר על כן, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.