רע"א 10686/05 קצין התגמולים נ. יוסף מור

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו מיום 12.9.2005 (סגן הנשיא גרוס והשופטות קובו ורובינשטיין) בע"א 1832/03, 1867/03, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט- 1959 (להלן: 'חוק הנכים') בתיק ענ 546/99.

ב.(1) ביום 18.1.90 הגיש המשיב תביעה להכרה בנכותו הנפשית. התביעה התקבלה על ידי קצין התגמולים ביום 19.11.90, לאחר שהמשיב הוגדר כסובל מתסמונת פוסט-טראומטית עקב שירותו הצבאי במלחמת יום הכיפורים. מאז מקבל הוא תגמולים לפי חוק הנכים.

(2) ביום 5.3.91 פנה המשיב לקצין התגמולים בבקשה, כי נכותו תוכר רטרואקטיבית מיום 6.10.73. קצין התגמולים דחה את הבקשה, וקבע, כי לפי סעיף 18(א) לחוק הנכים זכאי המשיב לתגמולים מיום הגשת תביעתו, וכי בעניינו לא התקיים החריג הקבוע בסעיף 18(ו) לחוק הנכים.

(3) ביום 27.7.99, כשמונה שנים לאחר שנדחתה בקשתו, פנה המשיב לקצין התגמולים בבקשה חוזרת לתשלום רטרואקטיבי משנת 1973. גם בקשה זו נדחתה על ידי קצין התגמולים ביום 23.8.99.

(4) על החלטה זו ערער המשיב לועדת הערעורים שלפי חוק הנכים (להלן ועדת הערעורים) (ענ 546/99). הועדה (השופט בן-חיים, ד"ר קכל ועו"ד חפץ) קיבלה את ערעורו וקבעה, כי המשיב זכאי לקבלת תשלומים רטרואקטיבית משנת 1973. בהחלטה מנומקת קבעה הועדה, כי לשון 'רשאי' שבסעיף 18(ו) לחוק הנכים משמעו 'חייב', שכן היה על קצין התגמולים לשוות לנגד עיניו את האופי המיוחד הנלווה לתסמונת הבתר חבלתית, אשר היה בה כדי לקפד חוליה מרכזית בשרשרת המובילה מהיווצרותה של נכות ועד להגשת תביעה בגינה; קרי, העדר מודעות אצל המערער (המשיב בבקשה דנא) בדבר הקשר בין הנכות ותסמיניה מזה ובין ייחוסה לשרות הצבאי מזה.

(5) על החלטת ועדת הערעורים ערערו הן המשיב והן קצין התגמולים לבית המשפט המחוזי (ע"א 1832/03, ע"א 1867/03). המשיב ערער על כך שועדת הערעורים לא קבעה את אופן תשלום התגמולים ולא החליטה כי סכומם ישולם לו באופן ריאלי, ואילו קצין התגמולים ערער על עצם קביעת הזכאות של המשיב לקבלת תגמולים באופן רטרואקטיבי משנת 1973. ביום 12.9.05 דחה בית המשפט המחוזי את שני הערעורים. באשר לערעורו של קצין התגמולים קבע, כי עניינו במחלוקת עובדתית בלבד, בעוד שסעיף 34 לחוק הנכים מגביל את אפשרות הגשת ערעור על החלטת ועדת הערעורים לסוגיות משפטיות בלבד. עוד קבע בית המשפט, כי גם לגופן של מסקנות ועדת הערעורים לא נפל בהן כל פגם, שכן מעוגנות הן בחומר הראייתי והמקצועי שהיה מונח בפניה.

(6) מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.(1) לדברי המבקש - קצין התגמולים - שגו ועדת הערעורים ובית המשפט המחוזי בהחילם על המשיב את החריג הקבוע בסעיף 18(ו) לחוק הנכים, שכן בפני הועדה ובפני בית המשפט המחוזי לא הוצג - כנטען - כל חומר, ממנו ניתן ללמוד לגבי העדר כשרותו של המשיב להגשת התביעה בעת הרלבנטית, למצער בתקופה שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת שלום הגליל. לגבי התקופה שלאחר מלחמת שלום הגליל נכון המבקש, לפנים משורת הדין, למתן תגמולים לתקופה מסוימת לפי קביעה רפואית.

(2) עוד טוען המבקש, כי הבקשה מעלה במלוא עוצמתה את שאלת פרשנותו והיקף תחולתו של החריג האמור בסעיף 18(ו) לחוק הנכים. לטענתו, הפרשנות שנתנה לסעיף על ידי ועדת השחרורים ועל ידי בית המשפט קמא אינה מתיישבת עם לשון החוק ועם תכליתו, ואינה עולה בקנה אחד עם החלטות שיפוטיות בעניין. לדבריו, מדובר בפרשנות מרחיקת לכת, אשר תרוקן מתוכן את החריג הקבוע בסעיף 18(ו) לחוק הנכים, ותהפוך אותו לכלל בתיקי הנכות הנפשית. לפיכך נטען, כי המקרה מעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות המצדיקה בירור נוסף בהתאם להלכת 'חניון חיפה' (בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה),

פ"ד לו(3) 123).

ד.(1) לאחר עיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. אכן, הסוגיה שמעלה המבקש אינה נטולת חשיבות. קצין התגמולים הדן בתביעות צריך לנהוג, מטבע הדברים, בהגינות, באנושיות ובצדק כמתחייב גם מן המאטריה בה מדובר; אך הוא נאמן הציבור וכספי הציבור, ואין בידו להרחיב את היריעה מעבר לראוי, ומעבר לאשר פורש בפסיקה, ואין לבוא עמו בטרוניה משמקפיד הוא על כך. והנה, סעיף 18(ו) ביסודו ובעיקרו עניינו במי שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא לאחר חלוף המועד (שנה); נאמר כי לאחר שנתמנה לו אפוטרופוס, ישולמו התגמולים מיום שחרורו, אם הוגשה התביעה תוך שנה ממינוי האפוטרופוס (וכן הוראות נוספות). עינינו הרואות, כי מלכתחילה כוון הסעיף למקרים מובהקים של לקות שכלית או נפשית, ואולם, סעיף 18(ו) כבר פורש, כרבים מחוקי השיקום בכלל, באורח מרחיב; ברע"א 7588/01 פלוני נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 45 (המשנה לנשיא לוין) ציין בית משפט זה – בין השאר – כי בנסיבות אותו נכה, אין "כדי לשלול את האפשרות שאי הגשת התביעה להכרה בנכותו הנפשית נבעה ממצבו הנפשי ". בית המשפט לא ראה מכשול בהיעדרו של אפוטרופוס ( שם, 48 והאסמכתאות המובאות).

(2) כל מקרה לנסיבותיו הספציפיות, וענייננו שלנו אכן גבולי יותר מאותו מקרה - שם היה דו"ח של מכון שתיעד את מצבו הנפשי של המערער, ואילו כאן לא היתה כל ידיעה לקצין התגמולים על מצבו הנפשי של המשיב, עד להגשת התביעה ב-1990. בהגינותו אף נכון המבקש – כאמור - לתגמולים למפרע לתקופה מסוימת שלאחר מלחמת שלום הגליל, אך לא לפני כן. דא עקא, שכפי שציינו בית המשפט המחוזי וועדת הערעורים איש בלשונו, חוששני כי חוות דעתו של פרופ' קוטלר מיום 25.6.01 מטעם המבקש מטה את הכף לעבר אי היעתרות לבקשה. פרופ' קוטלר נשאל "בדבר הקשר שבין מצבו הנפשי של התובע ויכולתו להגיש תביעה במועדה". תשובתו מורכבת. לדבריו, "עד למלחמת של"ג מרבית הסימפטומים היו מודחקים והנבדק החל לחוש בסימפטומטלוגיה נפשית רק לאחר מלחמת של"ג", וגם כאן רק לאחר שנים החל מתחוור לו הקשר בין התופעות לאירועי מלחמת יום הכיפורים. ולהלן נאמר: "...אין ספק שלנבדק – אכן – לא היתה מעולם בעיה של כשרות נפשית להגיש תביעה, אולם הוא לא היה מודע לכך שהתופעות הנפשיות מהן סבל, לאורך השנים, קשורות למלחמת יוה"כ". בנסיבות אלה, הדברים גבוליים. בפועל תיפקד המשיב, אך סבל מתופעות נפשיות לאורך השנים, כנראה באופן מהותי רק לאחר מלחמת של"ג. ואולם, היסוד לבעיותיו הוא במלחמת יום הכיפורים (כל זאת מעבר לחוות דעתו של ד"ר כ"ץ מטעם המשיב, שבה הדברים חדים יותר וספציפיים לגבי האירועים שלאחר מלחמת יום הכיפורים). סבורני כי נוכח האמור וגבוליות המקרה, אין לקרוא בתיק זה יותר ממה שיש בו, ואין להסיק ממנו כל עיקר הרחבה נוספת של ההלכה בתחום זה, העומדת על מכונה; יש לראות את התיק כמעוגן בעובדותיו הספציפיות, ובכך ניתן להפיג את חששות המבקש לפריצת גדרות.

(3) נוכח זאת אין בידי להיעתר לבקשה.