רע"א 107/14 נתן נתנזון נ. דניאל גבאי

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 18365-02-13, כב' השופט כ' מוסק , שניתנה ביום 10.12.2013), במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לדחיית התביעה נגדו על הסף מחמת התיישנות, תוך קביעה כי טענות ההתיישנות והשיהוי תבוררנה בהמשך במסגרת ההליך העיקרי.

2.

על פי כתב התביעה, במהלך השנים 2003-2002 הלווה משיב 1 (להלן: המשיב ), אשר מחזיק ב-99% ממניות משיבה 2, למעלה מ-3 מליון ₪ למבקש. ההלוואות

התבצעו הן ישירות והן באמצעות משיבה 2, מבלי שנקבע מועד להחזירן. לטענת המשיב, הוא הסכים להלוות סכומים אלו בשל מעמדו הרם של המבקש בקהילה הדתית אליה משתייך המשיב, ולנוכח היותו כפוף למרותו של המבקש כמנהלו הישיר. בסוף שנת 2003, המשיב ואישתו נקלעו לקשיים כלכליים, ועל כן חדל המשיב מלהלוות כספים למבקש והחל לדרוש את השבת ההלוואות, אשר עד כה הוחזרו על ידי המבקש באופן חלקי בלבד. דרישות אלו לא נענו, בטענה כי הסכום אינו בידי המבקש. לטענת המשיב, כל אותה העת המבקש לא הכחיש את חובתו להחזיר את ההלוואות, אך דחה את המשיב בתואנות שונות. נטען כי באוגוסט 2005 פנה המשיב לחבר הכנסת דאז, יעקב כ"ץ, על מנת שיסייע לו בהשבת כספיו. האחרון הסכים לשמש כמתווך בין הצדדים. הוא נפגש עם המשיב, אשר מסר לו 12 המחאות, על סך 40,000 ₪ כל אחת, כאשר הפירעון של כל אחת מהן נקבע ל-20 לחודש, החל מיום 20.6.2006. סוכם כי עד למועד הפירעון של כל המחאה, המבקש יעביר לכ"ץ את הסכום הנקוב במזומן. אם לא יעבירו, כ"ץ ימסור את ההמחאה למשיב לשם הפקדתה. לטענת המשיב, רק בתאריך 19.2.2006 נודע לו כי המבקש אינו מתכוון להחזיר את ההלוואות.

מנגד, המבקש מכחיש את קבלת הלוואות מהמשיבים, וטוען שבלאו הכי מרוץ ההתיישנות החל בסוף שנת 2003, עת החל המשיב לדרוש את החזר ההלוואות, ועל כן התביעה התיישנה, שכן חלפו למעלה משבע שנים עד להגשתה בתאריך 11.2.2013. לטענת המשיב, לפי סעיפים 8 ו-9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1956, מרוץ ההתיישנות החל אך מתאריך 19.2.2006, המועד שבו נודע לו על ההפרה. בהתאם, התביעה לא התיישנה.

בית המשפט המחוזי דחה כאמור את הבקשה לדחייה על הסף. נקבע כי לא ניתן להכריע בשאלת ההתיישנות מבלי לערוך בירור עובדתי באשר למועד בו נודעו למשיב העובדות המקימות את עילת התביעה או היה עליו לדעת עובדות אלו, וככל שתוכחנה עובדות כתב התביעה, ייתכן וטענת ההתיישנות תידחה. לפיכך, דין הבקשה לדחייה על הסף להידחות, והעניין יתברר במסגרת הבירור העובדתי בהליך.

מכאן הבקשה.

3.

לאחר עיון בבקשה ובחומר המצורף, לא מצאתי מקום להתערבות בהחלטת בית משפט קמא. בבקשה הנידונה בא כוח המבקש חוזר על הטיעונים אותם העלה בפני בית המשפט המחוזי בדבר מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. במקרה דנא עולה כי טענת ההתיישנות כרוכה בשאלות העובדתיות העולות מכתב התביעה. על כן, בשלב זה נראה כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי ייתכן וטענת ההתיישנות תידחה לאחר בירור משפטי מעמיק על ידו, וזאת בכל מקרה תתברר בהליך העיקרי ולא תיזנח לנוכח דחיית בקשה זו לדחייה על הסף.

בנוסף, אתייחס לטענת המבקש לפיה שגה בית המשפט המחוזי כאשר נתן את החלטתו מושא הבקשה שלפניי בטרם התקבלה תשובת המבקש לתגובת המשיב לבקשת הדחייה על הסף. אף אם היה מקום להמתין עם ההחלטה, אין בכך כדי לקבל את הבקשה, היות ועולה כי קבלת סיכומים נוספים על ידי המבקש לא הייתה מעלה או מורידה. זאת לנוכח העובדה כי המבקש התייחס לסוגיית ההתיישנות אף במסגרת תגובתו לבקשת המשיבים להוספת תצהיר. כמו כן, מתברר אפילו מטענות המבקש לפני, אשר אינן מוסיפות על טענותיו המקוריות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, כי לא נפלה שגגה בקביעת בית משפט קמא, לפיה טענת ההתיישנות תידון בהמשך.

4.

ארחיב במקצת בנושא דחייה על הסף מחמת התיישנות, תוך הצגת מושכלות יסוד. התוצאה של דחיית התביעה על הסף בשלב מקדמי מחמת התיישנות אפשרית היא אם מסקנה זו עולה מ-ד' אמותיו של כתב התביעה. ברי כי בבקשה מעין זו אל לבית המשפט לקבוע את העובדות על פי כתב ההגנה לבדו. לאמור, אם אף על פי עמדת התובע מתבקשת המסקנה כי התביעה התיישנה, אזי מיותר לשמוע את המשפט באופן מלא. במצב שכזה הבירור העובדתי אינו דורש. שונים פני הדברים כאשר קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, בה בית המשפט אינו יכול להכריע בשלב מקדמי זה. או אז האיזון הנדרש כדי שטענת ההתיישנות של הנתבע תיבדק היא לדחות את ההכרעה עד לשלב מאוחר יותר, לרבות שלב מתן פסק הדין, שבגדרו קובע בית המשפט את המסגרת העובדתית החיונית להכרעה בטענת ההתיישנות. כך נהג בית המשפט המחוזי במקרה זה.

המבקש ניסה להתמודד עם האמור באופן הבא: התאריך הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא המועד הראשון בו פנה המשיב למבקש ודרש את החזר ההלוואות. זאת על פי האמור בכתב התביעה. דא עקא לא ניתן לצמצם את בחינת כתב התביעה ולהתייחס רק לחלק ממנו. כפי שצויין לעיל, בטענת דחייה של תביעה על הסף מחמת התיישנות, המיקוד הוא ב-ד' אמותיו של כתב התביעה. ודוק: ד' אמות – לא אמה אחת או אפילו שתיים או שלוש. חוק ההתיישנות רחב מכך והעשיר את הכללים באמצעות סעיפים שאינם בנויים על תחשיב פשוט וברור. בידוד חוליה עובדתית אחת לא משקף את המורכבות שעשויה לעמוד ביסוד ההכרעה בטענת ההתיישנות. אכן, קביעת מועד לסיום תקופת ההתיישנות מסתכמת בקביעת תאריך מסוים. בכך התוצאה היא טכנית. ברם הבדיקה לקראת קביעת המועד אינה טכנית. בצדק התייחס בית המשפט המחוזי לסעיפים 8 ו-9 לחוק ההתיישנות שעשויים להיות רלוונטיים להכרעה. לעתים אי היענות לדרישה הראשונה לתשלום החוב הנטען אינה מתחילה את מרוץ ההתיישנות. העניין עשוי להיות תלוי בתגובה של הנתבע הפוטנציאלי ובמבחנים אובייקטיביים. ודאי צודק בא כוח המבקש כי מועד ההתיישנות אינו תלוי רק בפרשנות סובייקטיבית של התובע, תהא אשר תהא. לצד זאת, האינטראקציה בין הצדדים עשויה להשפיע על קביעת מועד תחילת ההתיישנות. הגדרת היום בו נודעה עילת התובענה עניינה עילה קונקרטית. קביעת עילה קונקרטית נשענת על עובדות קונקרטיות. מכאן, באשר לענייננו, כפי שבדין בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענת ההתיישנות של המבקש, כך בדין לא דחה אותה בשלב זה. ההכרעה תמתין לשלב אחר של המשפט, בו התשתית העובדתית תתבהר ותקבע.

5.

דין הבקשה להידחות.