רע"א 10719/02 קיינוב בידומין נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בעבירת רצח בכוונה תחילה. לבקשת המאשימה הורה בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד לתום בירור משפטו.

בעררו על החלטה זו חתר הסניגור לשכנעני, כי להאשמתו של העורר ברצח אין תשתית ראייתית מספקת לכאורה. הסניגור לא חלק, כי העורר דקר את המנוח בסכין וגרם בכך למותו. אלא שלטענתו, עשה העורר את המעשה בעת שהתגונן מפני המנוח, שהיה מצויד באלה ואיים להכות בה על ראשו. לפיכך, טען הסניגור, עומדת לעורר טענת הגנה עצמית, וסופו להיות מורשע בעבירת הריגה. השופט המלומד דחה טענה זו, ומשחזרתי ובדקתי את חומר הראיות נחה דעתי כי לכאורה יש בו עיגון להאשמתו של העורר בעבירת רצח.

לחלופין טען הסניגור, כי בנסיבות העניין ניתן וראוי היה להסתפק לגבי העורר בחלופת מעצר. טענה זו סומכת הן על גילו של העורר (שהוא כבן 68) ועל עברו הנקי, והן על העובדה (שאף לגביה אין מחלוקת) שהוא דקר את המנוח לאחר שהלה הקניט אותו באמירות גסות, גידף אותו ואיים עליו, ואף ניסה להלום בראשו בעזרת אלה. בנסיבות אלו, טוען הסניגור, אין יסוד ממשי לחשש שאם ישוחרר ממעצרו עלול העורר לסכן את מישהו. בדיון לפני בית המשפט המחוזי הציע הסניגור לשחרר את העורר בתנאי חלופה שתכלול "מעצר בית" בבית בנו של העורר ובפיקוחו הצמוד. ואולם השופט המלומד קבע, כי "המעשה של נטילת חיי אדם מעיד על המסוכנות הגלומה בו ואיננו מאפשר שחרור לחלופת המעצר". אין ספק, כי מעשהו של העורר מקים חזקה להיותו מסוכן, אך דומני כי מצבו האישי של העורר ונסיבותיו המיוחדות של המקרה מצדיקים לשוב ולבחון את השאלה שמא ניתן להשיג לגביו את מטרת המעצר באמצעים חלופיים.

כמסקנה נגזרת מן האמור הנני מורה לשירות המבחן להגיש לבית המשפט המחוזי, תוך 21 ימים ממועד המצאת ההחלטה, תסקיר מעצר אודות העורר. עם קבלת התסקיר, ולאחר שמיעת טיעונים משלימים, ישוב בית המשפט ויחליט בדבר האפשרות לשחרר את העורר ממעצרו בתנאי חלופה. עד למתן החלטתו של בית המשפט המחוזי יישאר העורר במעצר מכוח הצו הקיים למעצרו.