רע"א 10768/05 עיריית אילת נ. מורדי אוחנה

1.שוב באה בפני בית המשפט הסוגיה של הרוכלות בטיילת הצפונית באילת. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ) נעתר לבקשה למתן סעד זמני והורה למבקשים שלא לפנות מן הטיילת את המשיבים עד למתן פסק דין בתובענה שהוגשה בפניו. המבקשים משיגים על מתן הסעד הזמני.

2.אין צורך להידרש בהרחבה לסוגיה של הרוכלות בטיילת הצפונית, אשר נדונה בתיקים שונים, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית משפט זה. לענייננו די לומר, כי בין המשיבים ואנשים נוספים לבין עיריית אילת (המבקשת 1) נעשה בשנת 1998 הסכם הפעלה לפיו העניקה העירייה זכות להפעיל דוכני רוכלות בטיילת הצפונית. הזכות האמורה ניתנה ל-59 רוכלים. בהמשך, איפשרה העירייה לרוכלים נוספים לפעול ומספרם הלך וגדל. מספרם הגדול של הרוכלים גרם למפגעים שונים ובין היתר לסיכון בטיחותי. בשנים האחרונות הוחלט בעירייה לטפל בבעיה ולהביא לסילוקם של חלק נכבד מן הרוכלים, כך שמספרם של הדוכנים יקטן באופן משמעותי.

3.בבקשתם של המשיבים לבית המשפט המחוזי למנוע את סילוקם, הם טענו כי הם נמנים על הקבוצה של 59 רוכלים מקוריים איתם נעשה ההסכם. המבקשים דכאן (הם המשיבים בבית משפט קמא) לא חלקו על עובדה זו. בבית המשפט המחוזי העלו המבקשים טענות רבות ושונות כנגד הבקשה לסעד זמני. הם היפנו להחלטות של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט זה, בהן באה התייחסות לבעיית הרוכלות בטיילת הצפונית. הטענה העיקרית של המבקשים הייתה והינה, כי המשיבים אינם מפעילים בעצמם את הדוכנים, אלא באמצעות אחרים. לשיטת המבקשים, יש בכך משום הפרה של ההסכם משנת 1998 ועל כן אין מקום למנוע את סילוקם של אלה מן הדוכנים. בתי המשפט אכן ציינו, כי בהיעדר הפעלה עצמית, אין ליתן סעד שיותיר במקום את דוכניהם של אלה שאינם מפעילים בעצמם את הדוכנים. מוכן אני להניח שבהיעדר הפעלה עצמית של דוכן, אין עוד חובה על העירייה לאפשר המשך תיפעולו של הדוכן (אעיר במאמר מוסגר, כי ייתכן שקיימים טעמים טובים נוספים הפוטרים את העירייה מהתחייבויותיה). דא עקא, המבקשים לא תמכו את בקשתם בבית משפט קמא בתצהיר. ברי, כי בהיעדר הסכמה של המשיבים לטענה כי אין הם מפעילים בעצמם את הדוכנים, מוטל היה על המבקשים להוכיח זאת, ולוּ לכאורה. משלא באה הוכחה כלשהי, עומדת על כנה טענתם של המשיבים הנסמכת על ההסכם שעשתה העירייה עימם בשנת 1998. אכן, הבקשה לסעד זמני בבית משפט קמא נתמכה אך בתצהיר של המשיב 1. באופן עקרוני צודקים המבקשים, כי כל אחד מהמשיבים צריך היה ליתן תצהיר בתמיכה לבקשה לסעד זמני. אולם, משהמבקשים לא חלקו בערכאה הדיונית על הטענה כי נעשה הסכם בין העירייה לבין כל אחד מן המשיבים, רואים את הטענה כאילו הוכחה.

4.המסקנה המתבקשת מדיוננו היא, כי דינה של הבקשה לרשות ערעור להידחות. עם זאת נדגיש, כי ההכרעה מתבקשת מאליה על יסוד התשתית העובדתית המסוימת שהונחה בפני בית המשפט המחוזי. על כן, אין ללמוד ממקרה זה לגבי מקרים אחרים, בהם התשתית אפשר והייתה או תהא שונה.

הבקשה נדחית בלא שנדרשת תשובה.