פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
רע"א
10788/02
בפני:
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
המבקש:
בנק דיסקונט לישראל בע"מ
נ ג ד
המשיב:
ג'ורג' יחזקאל
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 27.11.02
בת"א 2865/99 (בש"א 19617/02) שניתנה על ידי כבוד השופטת ע' צ'רניאק
בשם
המבקש: עו"ד דוד לשם, עו"ד רותם בר-כוכבא
ועו"ד יגאל
שפירא
החלטה
1.בשנת 1999, במסגרת תביעה שהגיש המשיב לבית המשפט קמא, דחה בית המשפט בקשה לדון בטענת התיישנות כטענת סף. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבימ"ש זה, נדחתה.
בינתיים ניתן פסק דין על ידי בית משפט זה בתביעה אחרת שהגיש המשיב, שהמבקש לא היה צד לה. באותו פסק דין נדחתה טענת המשיב לעניין התיישנות הדומה, אם לא זהה, לטענתו במקרה שלפנינו. שם טען המשיב, כפי שהוא טוען כאן, כי תקופת ההתיישנות הופסקה עקב מצבו הנפשי וטענה זו נדחתה. בית המשפט קבע כי התקופה לא הופסקה וחלה התיישנות.
המבקש טוען להשתק פלוגתא על ידי פסק הדין בתביעה האחרת מאחר והאינטרס שלו היה מיוצג על ידי חברת הביטוח, ולפיכך מעלה הוא טענת השתק פלוגתא ומבקש לדון בה באופן מקדמי.
בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' סלומון-צ'רניאק) דחה את הבקשה לדון בטענת השתק פלוגתא על הסף, בנימוק כי " אין מקום לדון בה כטענת סף בשלב בו אנו נמצאים ". יצוין כי המשפט עומד בפני שמיעת הוכחות ולמטרה זו נקבעו שני תאריכים קרובים, לשמיעת עדויות התביעה.
על החלטה זו מוגשת בקשת רשות הערעור שבפניי, בה מתבקש בית משפט זה לקבוע כי היה מקום לקבל את הבקשה בעניין השתק פלוגתא לגופה, ולחלופין להורות על דיון בבקשה על הסף.
2.כלל הוא כי בידי הערכאה הדיונית להחליט אם להכריע בטענה כלשהי על הסף, אם לאו. משהחליט בית המשפט בשאלה זו, לא יטה בית משפט זה להתערב בהחלטתו. הערכאה הדיונית היא זו המנווטת את המשפט המתנהל בפניה והמעריכה על פי החומר והטיעונים שבפניה מהי הדרך היעילה, ההוגנת והראויה לנהל בה את המשפט (רע"א 1426/02 רלה וינשטיין נגד גי קוסקס (לא פורסם); 7550/01 אהובה וינברג ואחרים נגד יצחק ברדריאן ואח' (לא פורסם)).
3.יש להניח כי אם ייווכח בית המשפט קמא בכל שלב שהוא של המשפט כי ניתן להחליט בטענת ההתיישנות או בטענת מעשה בית דין או בשתיהן מבלי להמתין לסיום מלוא ההוכחות, ימצא הוא את הדרך לעשות כן. חזקה על בית המשפט כי הוא ער לכך שניהול המשפט כולו עשוי להיות ממושך, יקר ולהצריך עדים לרבות מומחים בתחומים שונים, ואם אכן תעמוד לפניו האפשרות למנוע טרחה והוצאות מיותרות, על ידי החלטה בשאלות כאלה או אחרות העומדות על הפרק, חזקה עליו שישתמש סמכותו בהפרדה מתאימה. בהקשר זה ראוי להפנות לתקנה 48 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ולפסיקה הרלוונטית, בה נאמר:
"ככלל, תקנה זו מקנה לבית-המשפט סמכות נרחבת להורות על אופן ניהול הדיון, ולהתאימו לנסיבותיה הקונקרטיות של התביעה המובאת בפניו. בהפעילו סמכות זו, בית-המשפט מבקש למצוא מסגרת דיונית אשר תהא הוגנת ויעילה כאחד. בהיבט היעילות, עליה להביא למיצוי מירבי של הזמן והמשאבים המושקעים בניהולו של ההליך, על-ידי בית המשפט ועל-ידי בעלי-הדין כאחד. בהיבט ההגינות, עליה להבטיח כי תשומרנה זכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין, וכי יינתן להם יומם בבית-המשפט, במובן המהותי והמלא של מושג זה." (רע"א 2301/01 פז חברת נפט בע"מ נגד משה רשקס ואח' , פ"ד נה(4) 245 , עמודים 247-248, מפי כב' השופטת דורנר, וכן ראה: רע"א 6056/95 שלמה להט נגד בן ציון מורדוב (לא פורסם)).
סוף דבר, איני מוצאת להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. הבקשה נדחית ללא הזמנת תשובה ולפיכך ללא צו להוצאות.
ניתנה היום, ג' בטבת תשס"ג
(6.1.03).
ש
ו פ ט ת