רע"א 10807/04 אברהם אלטרץ נ. הרשות המוסמכת-חוק נכי רדיפות נאצים

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' סגן הנשיא י' גרוס וכב' השופטות א' קובו ומ' רובינשטיין) בו נדחה עררו של המבקש על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז-1957 (להלן: החוק ).

1.המבקש הוכר כזכאי לתגמולים על פי החוק משנת 1997 ואילך. לכך קדמו שתי תביעות שהגיש בעניין זה למשיבה, הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות נאצים התשי"ז-1957, אשר נדחו. התביעות נדחו היות ולא הוכח על ידי המבקש קשר סיבתי בין אירועי הנרדפות ובין הפגימה הנפשית שנגרמה לו, תנאי הכרחי להכרה בזכאותו על פי החוק. תביעתו השלישית במספר, שהוגשה בשנת 1997, נתקבלה בעקבות שינוי מדיניותה של המשיבה לפיה, אין לדקדק עוד בהוכחת הקשר הסיבתי כאמור.

2.בבסיס טענתו של המבקש, דרישתו שהפיצויים להם הוא זכאי כתוצאה מהחלטת המשיבה בשנת 1997 יחושבו רטרואקטיבית החל משנת 1978, עת הגיש את תביעתו הראשונה. טענתו נסמכת על האמור בסעיף 18 לחוק הקובע כדלקמן:

"הרשות המוסמכת רשאית לחזור ולהחליט בכל ענין החלטה שונה מן הקודמת, אם ההחלטה הקודמת הושגה על ידי מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית, או, אם נתגלה על סמך ראיות חדשות, כי יסודה בטעות".

על פי הנטען על ידי המבקש, אין החלטת המשיבה להכיר בזכאותו נובעת משינוי מדיניות כאמור, אלא מבוססת על הוכחת הקשר הסיבתי בין אירועי הנרדפות ובין הפגימה הנפשית. היות והחלטתה חדשה של המשיבה מכוח סעיף 18 לחוק מקנה לזכאי תגמולים זכאות רטרואקטיבית החל מיום הגשת תביעתו הראשונה, נתבקש בית המשפט לסווג את החלטת המשיבה כמבוססת על הוראת סעיף 18 כאמור.

המשיבה התנגדה לתביעת המבקש להכיר בזכאותו באופן רטרואקטיבי. לטענתה, ההחלטה אינה מהווה החלטה חדשה, כאמור בסעיף 18 לחוק שכן, אין היא מבוססת על ראיה חדשה שנתגלתה, אלא מקורה בשינוי מדיניות המשיבה. החלטתה להכיר במבקש כזכאי לתגמולים, על אף ששתי תביעותיו הקודמות בעניין נדחו, מקורה בהחלטת המשיבה שלא להפלות בין מי שהגיש תביעתו עובר לשינוי המדיניות שחל אצלה ובין מי שלא עשה כן. יחד עם זאת, אין לחייב את המשיבה לשאת בתשלום רטרואקטיבי כמבוקש.

3.דין הבקשה להידחות. כידוע, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן מקום בו מעוררת הבקשה סוגיה משפטית עקרונית שככזו חורגת מעניינם הישיר של הצדדים לבקשה. במקרה דנן, הקושי המועלה בבקשה נוגע לשאלה מהו הבסיס מכוחו נתקבלה תביעתו שלישית של המבקש – האם מכוח הוראת סעיף 18 לחוק או שמא, לאור נקיטתה של המשיבה במדיניות חדשה. קושי זה, עליו מצביע המבקש, אינו מעלה כל סוגיה משפטית עקרונית ונוגע אך ורק למעמדו של המבקש עצמו. בכך, חלילה, אין כדי להמעיט מחשיבות העניין למבקש עצמו, אולם עניין זה אינו יכול לשמש כבסיס למתן רשות ערעור פעם נוספת.

גם לגופם של דברים, דינה של הבקשה להידחות. מפתח הכניסה לפתחה של הוראת סעיף 18 הנ"ל הנה ראייה חדשה שהוצגה בפני המשיבה, ראייה המעידה על כך שהחלטתה הקודמת של המשיבה בטעות יסודה. מתגובת המשיבה עולה, כי ראיה כאמור לא הוצגה וכל המסמכים הרלוונטיים עליהם התבססה החלטתה הוצגו בפניה בעבר במסגרת תביעותיו הקודמות של המבקש. לפיכך, ממילא סעיף 18 לחוק אינו חל בעניינו של המבקש.

למען הסר ספק, נקיטתה של המשיבה במדיניות חדשה המרחיבה את היקף הזכאים על פי החוק הנה מבורכת ורצויה, ועל כך אין חולק. פשיטא, כי אין במדיניות זו כדי למנוע מאדם שעניינו נבחן פעם נוספת על ידי המשיבה מלנסות ולהוכיח בראשית את תביעתו על בסיס האמור בסעיף 18 לחוק, וזאת בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף זה.

לנוכח האמור, דין הבקשה להידחות.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.