רע"א 1085/12 פלוני נ. קצין תגמולים

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 20.12.2011 (ע"א 3626/09, כב' השופט י' הכהן ). נקבע כי על הוועדה הרפואית העליונה לקבל החלטה, בתוך 30 יום, בעניין אחוזי הנכות של המבקש. כן נקבע כי המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪.

2.

ביום 21.9.1996, בעת שירותו הצבאי, היה המבקש מעורב בתאונת דרכים במסגרת פעילות מבצעית. כתוצאה מכך נגרמו לו, בין היתר, ליקויי שמיעה וטנטוּן מתמיד בשתי האוזניים. ביום 7.10.2008 קבעה הוועדה הרפואית למבקש דרגת נכות בגובה 5%, מתוכם 1% בגין טנטון לא קבוע, לפי סעיף 72(ג)(1) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969. המבקש ערער לוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה), תוך שהוא נסמך על חוות דעת רפואית פרטית של ד"ר דויטש אשר קבע כי מגיעים לו 10% נכות בגין הטנטון ו-20% נכות בגין בעיות שמיעה נוספות. ביום 29.9.2009 דחתה הוועדה את הערעור.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על החלטת הוועדה, וטען כי זו לא התייחסה כלל לחוות דעתו של ד"ר דויטש (ע"א 3626/09, כב' השופט צ' זילברטל ). בפסק הדין, שניתן ביום 10.3.2010, נקבע כי הדיון בעניינו של המבקש יוחזר לוועדה, על מנת שזו תאפשר לו לחזור ולטעון את טענותיו ולהציג את כל החומר שבידו.

ביום 5.12.2011, כשנה וחצי לאחר פסק הדין של השופט זילברטל, הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי שכותרתה "בקשה דחופה על פי פקודת בזיון בית המשפט". בית המשפט התבקש להורות למשיב למלא אחר פסק דינו של השופט זילברטל מיום 10.3.2010, ו"לנמק החלטתו באופן מפורש לחוות דעתו של ד"ר דויטש, ו/או לחלופין לקבל את חוות הדעת של ד"ר דויטש".

בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט י' הכהן , דחה את הבקשה. זאת, בין היתר, בשל חוסר ניקיון-כפיו של המבקש: הלה ביקש ליצור מצג מטעה בפני בית המשפט, לפיו כביכול מאז מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים לא עשתה הוועדה דבר. טענה זו עומדת ביסוד הבקשה לפי פקודת הביזיון. אולם בפועל, מאז פסק הדין חלו מספר התפתחויות: המבקש ביצע בדיקת שמיעה אחת לבקשת הוועדה, התעלם מבקשת הוועדה לבצע בדיקה נוספת (שונה), וכן התעלם משתי הזמנות לדיון שנשלחו אליו מטעם הוועדה. בנוסף, נקבע כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי לא הורה לוועדה להסתפק בנימוק החלטתה בנוגע לחוות דעתו של ד"ר דויטש, אלא הורה לה לנהל דיון מחודש בעניינו של המבקש. סיכומו של דבר, נקבע כי על המבקש להודיע בכתב בתוך 7 ימים האם הוא עומד על כך שהוועדה תקבל החלטה בעניינו מבלי לבצע בדיקות נוספות. במידה וכך יעשה, תיתן הוועדה החלטתה על סמך החומר הקיים בתוך 30 יום. נקבע כי המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪.

בקשת רשות הערעור שלפניי מתמקדת בהחלטה זו של השופט הכהן. המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שאפשר לוועדה לפתוח מחדש את הדיון בעניינו של המבקש ולשלוח אותו לבדיקות נוספות. לשיטת המבקש, לא זו הייתה כוונת פסק הדין שניתן, ומכל מקום מדובר בפרוצדורה שכלל איננה קיימת בוועדות רפואיות מעין אלו. בנוסף, המבקש דרש לבטל את חיוב ההוצאות שהושת עליו.

3.

להשלמת התמונה יצוין כי מאז הגשת הבקשה לבית משפט זה חלו התפתחויות נוספות בתיק.

ביום 6.2.2012 פנתה הוועדה העליונה למבקש בדרישה לקבל את הודעתו, האם הוא מסכים שתתקבל החלטה בעניינו מבלי לבצע בדיקות נוספות. זאת בהתאם למה שנקבע בהליך לפי פקודת הביזיון. ביום 4.3.2012, לאחר שפנייתה לא נענתה, הודיעה הוועדה למבקש כי ערעורו לוועדה נמחק והטיפול בעניינו מופסק.

ביום 26.3.2012 ערער המבקש לבית המשפט המחוזי על החלטת הוועדה למחוק את ערעורו (ע"ו 45698-03-12, כב' השופט י' שפירא ). המבקש חזר על טענותיו באשר לאי-מילוי פסק הדין הראשון, ודרש לבטל את החלטת הוועדה ולקבוע לו אחוזי נכות בשיעורים המפורטים בחוות דעתו של ד"ר דויטש. המשיב הודיע לבית המשפט המחוזי שמכתב המחיקה נשלח בטעות, וכי היה על הוועדה להחליט בגורלו של הערעור על בסיס החומר הקיים בתיק. לנוכח הודעה זו קבע בית המשפט המחוזי, ביום 7.5.2012, כי הדיון בעניינו של המבקש יוחזר לוועדה, אשר תתכנס בדחיפות ותדון בעניינו של המערער בתוך 30 יום.

ביום 23.5.2012 התכנסה הוועדה לדיון נוסף, בנוכחות המבקש. בסיומו הוחלט לדחות את ערעורו של המבקש, תוך שהוועדה מתייחסת לחוות דעתו של ד"ר דויטש. צוין כי בדיקת השמיעה הפיזיקלית של המבקש הייתה תקינה. בנוסף נטען שקיימת סתירה בלתי מוסברת בין הבדיקות שבוצעו במבקש עובר לתאונת הדרכים, לבין הבדיקות שבוצעו על ידי ד"ר דויטש. הודגש כי הימנעותו של המבקש מביצוע בדיקות עדכניות, כפי שפורט לעיל, מנעה את האפשרות ליישב סתירות אלו. סיכומו של דבר נדחה ערעורו של המבקש.

4.

במקרה דנא, עם כל ההבנה למצבו של המבקש, לא מצאתי עילה להעניק לו רשות ערעור. הבקשה שלפניי מתמקדת בשאלה האם קיימה הוועדה את פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי אם לאו. בפסק דין זה נקבע כי יש "להחזיר את הדיון לוועדה הרפואית העליונה על מנת שתשוב ותדון בטענות המערער". בהמשך לכך ביקשה הוועדה, כאמור, לערוך למבקש שתי בדיקות רפואיות נוספות על מנת לבחון עד תום את טענותיו. מהחומר עולה כי הוועדה אף זימנה את המבקש להתייצב לצורך דיון נוסף, אולם המבקש לא טרח להיענות לפניות אלו. בנסיבות אלו סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע שהוועדה מילאה כנדרש את האמור בפסק הדין הראשון של בית המשפט המחוזי.

אף משיקולים מעשיים סבורני שאין מקום להעניק רשות ערעור. כאמור לעיל, בסופו של דבר הוחזר הדיון בעניינו של המבקש לוועדה, וזאת בעקבות פסיקת בית המשפט המחוזי מיום 7.5.2012. הוועדה התכנסה ביום 23.5.2012 והחליטה לדחות את ערעורו של המבקש, תוך שהיא מנמקת את הסתייגותה מחוות דעתו של ד"ר דויטש. בנסיבות אלו נראה כי הדרך הדיונית המתאימה היא להגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על הכרעת הוועדה לגופה, במידה ויחפוץ בכך המבקש, והכול בכפוף לדין ולכללים. אדגיש כי אינני מביע כאן כל עמדה באשר לתוכנהּ של החלטת הוועדה - הן באשר לאחוזי הנכות שיש לקבוע למבקש, והן באשר להתייחסות הראויה לחוות דעתו של ד"ר דויטש.

באשר לפסיקת ההוצאות - על פי רוב לא יתערב בית המשפט שלערעור בסוגיה זו, אלא במקרים חריגים, למשל כאשר נתגלתה טעות משפטית מובהקת. זאת משום שהערכאה המבררת היא אשר שמעה את המשפט, התרשמה מדרך ניהולו, מהצדדים ובאי כוחם ומן התמונה בכללותה, ועל בסיס רושם זה הכריעה בפסיקת ההוצאות (ע"א 19656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ

(27.7.2008); ע"א 7079/09 שיבלי נ' בית החולים האנגלי (13.2.2012); ע"א 2959/09 שוג מוקטרן נ' וינר (2012) (2.7.2012)). ברם בנסיבות המקרה דנא, לנוכח רצף ההליכים לפני ואחרי מתן ההחלטה נשוא הבקשה, סבורני כי יש מקום – בגדר חריג – להורות על ביטול מרכיב חיוב ההוצאות בסך 2,000 ₪, אשר נקבע על ידי בית המשפט המחוזי.

5.

בכפוף לאמור, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות בהליך זה.