רע"א 10869/06 אברהם פנחס נ. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע' חבש), שניתנה ביום 24.12.06, במסגרתה נדחתה השגת המבקשים על החלטות ראש ההוצאה לפועל, אשר לא נעתר לבקשתם לעיכוב ביצוע פינויים מדירת המגורים שהם שכרו.

בני הזוג אלה ויורם ציפורה (להלן: החייבים) הינם הבעלים של דירת מגורים הנמצאת בשדרות משה שרת 22/3 בירושלים (להלן: הדירה), אשר הושכרה למבקש 1 (להלן: המבקש). ביום 10.3.02 נרשם במרשם המשכונות משכון על הדירה לטובת המשיב (להלן: הבנק). הואיל והחייבים לא פרעו במועדם ובמלואם את הסכומים המובטחים במשכון, הוא הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. ביום 26.10.06 הורה ראש ההוצאה לפועל על פינוי דירתם של החייבים, ובא-כוח הבנק מונה לכונס הנכסים על זכויות החייבים בדירה. עיכוב פינוי המבקש ומשפחתו מן הדירה נקבע ליום 5.12.06. לאור האמור, הגישו המבקשים בקשה בהולה לראש ההוצאה לפועל בירושלים לעיכוב ביצוע הפינוי הדירה ולמתן הוראה כי הנכס יימכר להם. בבקשה זו צוין, בין היתר, כי החייבים חבים למבקשים סכומי כסף משמעותיים בגין עבודות שהם ביצעו עבורם בתחילת שנת 2005, וכי המבקשים אף הגישו תביעה בגין חוב זה לבית-משפט השלום בירושלים.

ביום 3.12.06 דחה ראש ההוצאה לפועל את בקשתם זו של המבקשים. בהחלטה נקבע, כי הבנק הינו בעל משכון רשום בנכס שתוקפו יפה כלפי כולי עלמא ועל כן הוא גובר על זכות צד שלישי כלפי החייבים אשר התגבשה לאחר רישום המשכון. כן הובהר כי עסקת המשכון הושלמה ברישום עוד לפני השלמת עסקת השכירות, ולכן יש לראות את המבקשים כמי שידעו על ההתחייבות האמורה של החייבים. בנוסף הוחלט, כי אין מקום להעניק למבקשים זכות קדימה לרכישת הנכס.

על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים. במסגרת הליך זה עתרו הם לעיכוב ביצוע ההחלטה בדבר פינויים מן הדירה. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע בסוברו, כי לבנק זכות ראשונים בדירה מכוח היותו בעל המשכון. כן נתן דעתו בית-המשפט המחוזי לכך, שהמבקשים אינם צד להליך שהתנהל ולכך שהם לא מצאו לנכון לצרף את החייבים כצד לבקשה. עוד נפסק, כי זכותם של המבקשים כלפי החייבים טרם הוכחה ומכל מקום מחלוקת כספית זו שקיימת בין שניהם אינה מענייננו של הבנק, ואין בה כדי לעכב את צו הפינוי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה חוזרים המבקשים על הטענות שהעלו בפני הערכאות הקודמות. לטענתם, הם הינם דיירים מוגנים בנכס ועל כן מן הראוי שקולם יישמע בבית-המשפט לפני שננקטים נגדם צעדים כה קיצוניים. לאור הנזקים הצפויים להם, המבקשים מעוניינים כי פינוי הדירה יעוכב למצער עד לחודש אוגוסט 2007. עוד מציינים הם, כי החייבים חבים להם סכומים של מאות אלפי שקלים וכי בשל כך הוטלו עיקולים זמניים על הדירה וכי זכותם גוברת על כל בעל עניין אחר בנכס. לבסוף, עותרים המבקשים כי תינתן להם אפשרות לרכוש את הדירה מן החייבים, תוך שהם מבהירים כי סכום הכסף שיתקבל מן המכר יועבר תחילה לידי הבנק.

לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור נחה דעתי, כי דינה להידחות.

רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הבקשה דנא אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, אשר נדון כבר בפני שתי ערכאות, הן בפני ראש ההוצאה לפועל והן בפני בית-המשפט המחוזי, והמבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי".

אף לגופו של עניין לא מצאתי כל ממש בבקשה. המבקש טוען כי הוא ובני משפחתו הפכו לדיירים מוגנים בדירה אותה שכרו מן החייבים וכי יש בכך כדי להצדיק את עיכוב הפינוי. אלא, שהמבקשים נמנעים מלציין על יסוד מה קמה להם זכות זו לדיירות מוגנת בנכס. לבקשה לא צורף חוזה השכירות או כל מסמך אחר המעיד על היותם דיירים מוגנים. זאת ועוד, מן האמור בהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל עולה, כי רישום המשכון הושלם עוד טרם להשכרת הדירה למבקשים. מכאן למדים אנו כי זכותו של הבנק בנכס קודמת לזו של המבקשים. מכאן שבצדק דחו הערכאות שקדמו לי את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע הפינוי.

בשולי הדברים, אעיר כי לא נעלמה מעיני נסיבותיו האישיות של המבקש 1, אשר בעל כורחו נדרש כעת לפנות את הדירה בה הוא מתגורר יחד עם בני משפחתו, על כל הקשיים הכרוכים בכך. אלא, שיש לזכור כי החלטת ראש ההוצאה לפועל בדבר פינוי הדירה ניתנה כבר ביום 26.10.06 . מועד הפינוי המקורי נקבע ליום 5.12.06. בשל הבקשות השונות שהגישו המבקשים, נדחה מועד זה בכחודשיים נוספים, ליום 1.2.07. אין חולק, כי במשך כל פרק הזמן האמור, העולה על שלושה חודשים, יכלו המבקשים לדאוג לדיור חלופי. בנסיבות אלו איני רואה מקום ללכת לקראתם כברת דרך נוספת ולעכב שוב את מועד הפינוי. בהחלטתי כן נתתי דעתי אף לאינטרס של הבנק, הוא הזוכה, לגבות את חובו ביעילות וללא עיכובים מיותרים.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית איפוא.